ב־28 בינואר 2002 נכנסה נתיב אקספרס לצפת ולגליל העליון, אחרי שזכתה במכרז והחליפה את אגד המיתולוגית. 24 שנים חלפו. דור שלם כבר גדל על האוטובוסים הצהובים־לבנים. דור שלם שכבר יודע שלא תמיד הם יגיעו בזמן.
יצאתי מאוכזב מהפגישה עם הנהלת נתיב אקספרס/ מאיר ינקו
בחודשים האחרונים הצטברו במערכת “חדש בגליל” – ובעיקר בדף הפייסבוק של העיתון – עשרות תלונות. לא תלונה אחת של נוסע עצבני. לא מקרה בודד של יום גשום. שורה ארוכה: יחס נהגים, תחזוקה לקויה, איחורים כרוניים, איסוף נוסעים שלא בתחנה, דילוגים, בלבול. השיתופים הגיעו לא רק מצפת אלא גם מחצור, ממרום הגליל ומהיישובים שסביב. כשהחשיפה התרחבה, בהנהלת החברה הבינו שהשיח הציבורי כבר מזמן יצא מגבולות תחנה מרכזית כזו או אחרת. הבינו שהתדמית בשפל – בעיקר בצפת, חצור ומרום הגליל. ואז הגיעה הפנייה: להיפגש.
שמחתי. באמת שמחתי. חשבתי לתומי שמדובר בניסיון כן לשמוע, אולי גם להודות, אולי אפילו להסיק מסקנות. אחרי כמה דחיות (לא מצדי), נפגשנו במשרדי החברה בתחנה המרכזית בצפת. בחדר ישבו מנהל הסניף שוקרי ג’ובראן, מנכ"ל החברה יריב נחמה, הדובר זאב סוננזון ושרבל זהאר מנהל אשכול גליל. הגעתי כעיתונאי, אבל גם כשליח. שליח של נוסעים שממתינים בקור. שליח של תלמידים שמאחרים. שליח של קשישים שמרגישים שלא רואים אותם. וגם – כן, צריך לומר – שליח של עיריית צפת, שמשום מה אינה מפעילה די לחץ ציבורי גלוי כדי לתקן את המצב מול המפעילה. 45 דקות ארכה הפגישה. 45 דקות שהותירו בי תחושת החמצה.
במקום הקשבה עמוקה פגשתי מגננה. ניסיתי לשכנעם שהבעייה בעיקרה תדמיתית אך במקום חשבון נפש – קיבלתי מצגת לא אכתוב שווא אבל מצגת. מנהל האשכול תיאר מציאות כמעט אידילית: כבישים בצפת אשמים, העירייה אשמה, הנוסעים אשמים. כולם הבעיה – חוץ מנתיב אקספרס. לרגע כמעט השתכנעתי שאני הוא הבעיה. המנכ"ל והדובר הרגישו לא בנוח. היה ברור שהם יודעים שחלק ניכר מהתלונות אינן פרי דמיון קולקטיבי. הם הבטיחו שיפור. הבטיחו בדיקה. הבטיחו טיפול. הבטחות שנשמעות מוכרות מדי לאוזן הישראלית בעיקר מפוליטיקאים. יצאתי משם עם מפח נפש. לא בשבילי – אני רגיל לעימותים – אלא בשביל הנוסעים. בשביל אותם אנשים שאין להם רכב פרטי, שאין להם אלטרנטיבה, שתלויים בתחבורה הציבורית לא כבחירה אידיאולוגית אלא כהכרח יומיומי. אבל יצאתי גם מחוזק.
כי אם יש משהו שהמפגש הזה חידד, הוא את חשיבות התקשורת המקומית. את הכוח של עיתון אזורי שמוכן להציף, לשקף, להתעקש. אנחנו לא נגד נתיב אקספרס. להפך. נשמח לפרגן – ובגדול – אם וכאשר נראה שינוי אמיתי בשטח: פחות איחורים, יותר יחס, יותר אחריות. תחבורה ציבורית איננה טובה של חברה כזו או אחרת. היא שירות בסיסי. היא חמצן חברתי. היא הגשר בין פריפריה להזדמנות. 24 שנים על הקו זה זמן מספיק ארוך כדי להבין: לא הציבור צריך להשתפר. השירות צריך להשתפר. ואנחנו נמשיך לעמוד בתחנה. עם העט ועם הציבור.
