אני עדיין לא מצליח לעכל את העובדה שג’קי מלול איננו עוד. הידיעה על מותו הכתה בי בעוצמה, ולא רק בי – זו אבידה גדולה לספורט בצפת ובאזור כולו. ג’קי היה אחד מאותם אנשים נדירים שהכדורגל היה בשבילם לא רק מקצוע או תחביב, אלא דרך חיים.
שחקן עבר בהפועל צפת של שנות ה־80, ג’קי בחר להקדיש את חייו למגרש גם אחרי שפרש מהמשחק הפעיל. הוא עבר אל הצד של המאמנים והפך לדמות מחנכת, סבלנית ומעוררת השראה. מאות ילדים ובני נוער מצפת, חצור הגלילית, הקיבוצים והיישובים הסמוכים – כולם עברו תחת ידיו, ולמדו ממנו לא רק איך לבעוט בכדור, אלא איך להיות בני אדם טובים יותר. הוא היה מהמאמנים שהילדים לא שוכחים – לא רק בגלל ההדרכה המקצועית, אלא בזכות הלב הגדול, החיוך והאמונה שהייתה לו בכל שחקן קטן. צפת הייתה אהבת חייו. הוא אימן בה, חי בה, נשם אותה. בשנים האחרונות היה פעיל גם בחיי הקהילה – בחברה למתנ"סים, בבתי הספר, בכל מקום שבו אפשר היה לחבר בין חינוך לספורט.
חודשים ספורים לפני פטירתו, קיבל מינוי חדש מעיריית צפת – אחראי על אצטדיון הכדורגל העירוני. תפקיד שחלם עליו, אך לצערנו, כמעט לא הספיק לממש. הקשר שלי עם ג’קי נמשך יותר משלושה עשורים – עוד מתחילת שנות ה־90, כשאני כעיתונאי סיקרתי את ענייני הספורט והוא היה האיש שתמיד עמד מאחורי הקלעים, פועל בשקט למען הילדים. היו לנו שעות של שיחות – על כדורגל, על החיים, וגם על פוליטיקה.
ג’קי היה ליכודניק גאה, איש ימין בדעותיו, אך מעל הכול – אדם עם לב ענק ויכולת להקשיב. אוהד מושבע של מכבי תל אביב, שניסה להדביק את כולם – כולל אותי – בצהוב ־ כחול שלו. אבל אולי יותר מהכול, אזכור את ג’קי כאדם שנתן מקום לאחרים. הוא תמיד ביקש ממני להכניס בעיתון את שמות הילדים המצטיינים, “כדי לתת להם חיזוק להמשך”. זו הייתה דרכו – לפרגן, לעודד, להרים. ג’קי יחסר לי מאוד. יחסר לכולנו. הדמות שלו, הרוח שלו, הצניעות והאהבה שלו לרעייתו, ילדיו, נכדיו ולספורט – יישארו בלב כל מי שהכיר אותו. הכדורגל בצפת כבר לא יהיה אותו דבר בלעדיו. היה שלום חבר. (הטור נכתב באהבה ובגעגוע על ידי מאיר ינקו, עיתון “חדש בגליל”).
