צילומים. מילים. זיכרונות. ניסים. נפלאות, אבדות ותקוות. את כל אלה סיפקה 'לבנון השנייה'. 'חדש בגליל' היה שם ברגעי האמת, תעד ונצר, כדי שגם היום, 10 שנים אחרי, נזכור איך היה לנו במלחמה ההיא. מלחמת לבנון השנייה. מאת: יורם עומר.
בקיץ 2006 חגגתי שנת נישואין ראשונה. אתם יודעים איך זה בשנה הראשונה. דבש ותותים. לא שעכשיו רע אבל בשנה הראשונה, זה משהו אחר, מן קסם אל חלוף. רק רעש המלחמה העיב על כל הטוב. שנינו יחד, צמודים לאחד הקירות בבית הקט, חישבנו איך, איפה ומתי נחטוף את הפגיעה הישירה. למזלנו זה לא קרה, למרות שהיינו קרובים. משהו הסיט את הטיל וזה נפל במקום אחר.
הפעם הראשונה הייתה בהפסקת סיגריה במשרד יחסי הציבור תקשורות ביסוד העלה. הטיל נפל משהו כמו 100 או 150 מטר בשטח פתוח מאחורי המשרד. רעם הטיל עד עכשיו באוזניי. הודיתי לאל והודעתי לבוסית שאני לא מגיע יותר, לא בזמן המלחמה. גם היום, 10 שנים אחרי, קשה להאמין איך נסעתי הלוך חזור מכפר הנשיא ליסוד המעלה, בודד בין רכבי צבא, מד"א, כיבוי אש ומשטרה, כאשר הטילים מתרסקים על פסגות הנוף ואני ממלמל שמע ישראל. הפעם השנייה היתה הנפילה במטע האבוקדו בכפר הנשיא.
זה היה בין ערביים. הדממה לפני הנפילה היתה מחרידה. לא היה זכר לציוץ ציפור ובקיבוץ כל הציפורים שרות. ואז בום. קול הפצצה נשמע. זו היתה הפעם הראשונה ולמזלנו האחרונה שהגענו למקלט. האמת, שאצלנו בכפר הנשיא, כמעט ולא הרגשנו מלחמה. הטילים פסחו עלינו ויש שצחקו ואמרו שלא יורים לכיוון שלנו בגלל טובא. וכדי להמחיש עד כמה שפר גורלנו, אז ביום האחרון לפני הפסקת האש, הגיע אהוד בנאי ושני חברים, על גיטרות ותופים, ובמתחם המוגן, מתחת לחדר האוכל, שרנו בקולות את The language of the hebrewman וחיסלנו את כל הבירות שהיו במרכולית.
לעומת זאת, בבית הוריי בצפת, התמונה היתה אחרת. רסיס קטיושה פילח את רשת חלון חדר השינה בו ישן אבי, חלף על גופו, חדר את ארון הבגדים וחירר תיק נסיעות. נס. כמה ניסים סיפקה המלחמה הזאת. וכמה לא. תמונה אחת קשה במיוחד זכורה לי מבית משפחת איציקוביץ במירון. קשה לשכוח את התוהו לאחר הפגיעה הישירה. למשפחת איצקוביץ במירון לא היה המזל שלי. בבית הזה נהרגו אז הסבתא, יהודית איצקוביץ, ונכדה, עומר פסחוב. בן שבע וחצי היה הילד. רק בן שבע וחצי. מאז אותה המלחמה נולדו לי שני ילדיי. הם לא ידעו את המלחמה ההיא, שלא יידעו עוד מלחמה.
