"לספורט יש הכוח לשנות את העולם, לתת השראה ולאחד אנשים באופן שמעט מאוד דברים אחרים מסוגלים." (נלסון מנדלה).
דנקה שיין
בערב ליל הסדר שבתי ארצה לאחר שישה ימים בגרמניה. זכיתי להיות חלק במשלחת של מאמני כדורגל וכדורסל. כ-40 ישראלים, יהודים וערבים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. כולם יחד בפרויקט 'ספורט לחיים', למען חיי דו קיום בין ערבים ויהודים ובכלל. פרויקט משותף לאיחוד האירופאי ומשרד התרבות והספורט בישראל. העיר המארחת היתה קלן שבגרמניה. טסנו שעות, החלפנו מטוסים ורכבות, והכל כדי ללמוד איך ללמד את הילדים שלנו ואת עצמנו לחיות יחד. ללא דעות קדומות, ללא כל הבדל.
רגעים אחרונים לנחיתה והנוף מהפנט. מרחבים של ירוק לא נגמר. העצים נוגעים בשמיים ואני חי בסרט. כאן למטה, בין עצים ושדות, נסו על נפשם יהודים חפים מכל פשע. גברים, נשים וטף. פה שלט השטן. זו גרמניה שלי. בתים צמודי קרקע פזורים בתכנון מופתי. חלקם עתיקים, אולי באחד מהם הסתתרו ילדים מפני הרוצח הנאצי. זו הפעם הראשונה שאני מבקר בגרמניה. פעם ראשונה אחרי אינספור סרטי שואה מצמררים.
גרמניה מסבירת פנים, נעימה, נאורה ובטוחה. אפשר להבין למה היהודים הרגישו שם ״בבית״. לצד קבלת הפנים הנעימה כך גדול הקונפליקט. כל מפגש עם בני העם הזה, היערות האינסופיים וסאונד השפה המצמרר, מציף את תודעת ההיסטוריה. זהירות, חשש, הומור, ציניות וסוג של שמירת מרחק בבחינת- לא אהיה היכן שלא רצו את בני עמי, כל אלה התערבבו בתוכי. מנגד, נולדה האפשרות ליצירת מרחב של חמלה והבנה אנושית. זהו דור אחר. בני אנוש המנסים לעוף מעל הטראומה, מבלי להדחיק או להכחיש את קיומה.
אנחנו לא מדברים על הזה. גם לא מנסים. פשוט חיים יחד. לומדים להכיר. 6 ימים. יהודים לצד גרמנים ובתווך ערביי ישראל, כמו עמדו ממול והעבירו עלינו 'קטעים'. עובר יום ועוד אחד, ואני מתרגל גם לקור הגרמני, לשפה ולעוצמה. אנו מתאכסנים באוניברסיטת הספורט של קלן. כמו ווינגט שלנו, רק במימדי ענק. עוצמה. גרמניה זו עוצמה. הכל מוקפד ומסודר.
במשך שבוע ימים לא שמעתי צפירת מכונית. לא ראיתי נהגים פרועים. ולא פעם נדמה שהם, הגרמנים, עושים הכל כדי להראות לעולם, עד כמה אדיבים ומנומסים הם היום. שוחרי שלום ושלווה. הכל כדי למחוק את העבר. בסוף השבוע גם השמחה הציפה את קלן. כולם בהיי. ברחוב, ברכבת, במסעדות ובפאבים.
שרים בקולות, שותים עוד ועוד בירה (בגרמניה מותר לשתות בירה, רק בירה, מגיל 16) ואוהבים את החיים. גם אנחנו קפצנו על הרכבת בדרך אל האושר. במשך שישה ימים עשינו ספורט לחיים. יהודים, ערבים וגרמנים. שתינו בירה, אכלנו יחד בחדר האוכל ובמסעדות, רקדנו במועדון. עשינו חיים. תחושת הריחוק התחלפה בקרבה. כל יום קיבל חיזוק משמעותי. כולם דאגו שלא יחסר כלום, וכלום לא היה חסר. אנחנו הקפדנו לספר כמה טוב בארץ, ואיך, אם באמת רוצים, אפשר לחיות יחד ערבים לצד יהודים.
שישה ימים בעיר זרה. במדינה קשה לעיכול. בלי מחסומים. בלי גזענות. בלי אנטישמיות. עם מתקני ספורט מעוררי השראה וקנאה. חינוך ומוסר. אדיבות. יעילות. גרמניה. אלופת העולם בכדורגל. המדינה שהכי הרבה רוצה לתקן את עברה. מה כבר יכול להיות? רק טוב והרבה. על אף הגעגועים הביתה, הפרידה לא היתה קלה. מאטץ, סמואל, מרטינה, לוקה, טים ועוד כמה חברים, יגיעו בקרוב לביקור גומלין. הם יעזרו לנו כאן לקדם את הדו קיום שלנו. גרמנים טובים שנתנו לנו כל כך הרבה ומבקשים לתת עוד. צודק נלסון מנדלה- 'לספורט יש את הכוח לשנות את העולם'. רק צריך את המבוגר האחראי.
