ביום רביעי הקרוב -25 בפברואר 2026 ימלאו בדיוק 731 ימים להיעלמותה של הילדה בת ה-9 משכונת מגוריה בצפת. שנתיים. 731 בקרים שבהם משפחה אחת מתעוררת בלי תשובה — ועיר שלמה חיה עם סימן שאלה.
היום הראשון: אזעקת נעדרים
25 בפברואר 2024, שעות אחר הצהריים. היימנוט נראתה לאחרונה סמוך לביתה. עם קבלת הדיווח פתחה משטרת ישראל בחיפושים נרחבים והפעילה נוהל נעדר בסיכון גבוה בשל גילה הצעיר. כוחות גדולים הוזעקו לעיר, מסוק משטרתי חג מעל השכונות, לוחמי מג"ב ויחידות יס"מ סרקו שטחים פתוחים, וכלבי גישוש הובאו לאזור. במקביל הופצו תמונתה ופרטיה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות.
השבוע הראשון: עיר בשטח חיפושים
בימים שלאחר מכן הפכה צפת לשטח חיפושים מתמשך. המשטרה הקימה חפ"ק ייעודי, ויחידות חילוץ אזרחיות ומתנדבים רבים מכל רחבי הצפון הגיעו לסייע. נסרקו חורשות, מדרונות, בורות מים, אתרי בנייה ומבנים נטושים. נאספו מצלמות אבטחה מהאזור, ונגבו עדויות מתושבים. כל כיוון נבדק — פלילי ואחר.
החודשים הראשונים: חקירה מורכבת
במהלך החודשים שלאחר ההיעלמות הופעלו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, נאספו ממצאים פורנזיים ונבדקו קצות חוט שונים. כמה פעמים דווח על התפתחויות שנבדקו — אך אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך. קו החירום נותר פעיל והמשטרה הדגישה כי כל פרט עשוי להיות משמעותי.
שנה להיעלמות
פברואר 2025. מיליון שקל מציעה המשפחה לכל מי שמוסר מידע למציאת הילדה.בעיר נערכו תפילות ועצרת הזדהות. במשטרה הדגישו כי התיק נותר פעיל וכי החקירה נמשכת גם אם אינה גלויה לציבור. משפחתה ממשיכה להגיע לדיונים בנושא בכנסת ואף נפגשה עם ראש הממשלה. המשפחה ממשיכה לטעון שהילה לא נעלמה אלא נחטפה.
השנה השנייה
731 ימים הם פרק זמן ארוך מאוד בחייה של עיר. הכותרות התחלפו, אך בצפת הסיפור לא נעלם. מתנדבים ממשיכים להתייצב עם כל דיווח חדש, והתחושה הציבורית השתנתה מאז אותו יום בפברואר 2024. מרכז הקליטה צה"ל 9 מתרוקן ודייריו עוזבים – אך משפחתה של היימנוט מוותרים על הנוחות במקום אחר ומשאירים את הדלת פתוחה בביתם בצה"ל 9 עד שהיימנוט תחזור. נכון להיום ביכ"ל לא מוותרים וממשיכים לצאת במבצעי חיפוש נרחב לעיתים באותם אזורים שנסרקו. החקירה ע"י המשטרה נמשכת ובמשטרה שבים ומדגישים כי כל מידע חדש עשוי לסייע. שנתיים אחרי — צפת עדיין מחכה לתשובה.
ימים של סימן שאלה/ מאיר ינקו
קשה לי לעכל את המספר: 731 ימים. בשנת 2026, במדינת ישראל, בעיר כמו צפת – ילדה בת תשע נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה. אין דרך לייפות את זה. אין דרך לרכך. זה מטורף. מאז אותו יום בפברואר 2024, החיים של משפחה אחת התהפכו לנצח. ליבי עם ההורים. עם האחים. עם הבית שנשאר פתוח ועם השולחן שנשאר חסר. אין לי מילים שיכולות לנחם. רק תחושת כאב עמוקה ואי־שקט שלא מרפה. אבל זה לא רק הסיפור שלהם. זה גם הסיפור שלנו.בתקופה שבה היימנוט נעלמה, ראש העיר היה שוקי אוחנה. מאז התחלפה הנהגה ונבחר יוסי קקון. שלושה מפקדי תחנת משטרה בצפת התחלפו. שני מפכ"לים עמדו בראש המשטרה הארצית.
הזמן זז. התפקידים התחלפו. הקדנציות נגמרו. ורק דבר אחד לא השתנה – הילדה לא חזרה.731 ימים הם לא עוד נתון סטטיסטי. הם עדות לכשל מתמשך, לתחושת חוסר ביטחון שמכרסמת מתחת לפני השטח. תושבי צפת צריכים להיות מודאגים. לא מתוך היסטריה – אלא מתוך אחריות. כי אם ילדה יכולה להיעלם כך, בלי תשובה ברורה, בלי סוף ידוע – זה מערער את יסודות הביטחון הבסיסי ביותר שלנו כהורים וכקהילה. אני זוכר את הימים הראשונים. את ההתגייסות. את המתנדבים. את התקווה שהנה, עוד רגע והיא תימצא. הזמן חלף, אבל השאלה נשארה. אסור לנו להתרגל לשאלה הזאת. אסור שהמספר 731 יהפוך לשורה ארכיונית. היימנוט איננה כותרת ישנה. היא ילדה. והיא חסרה.ועד שלא תהיה תשובה – האחריות של כולנו להמשיך לשאול, להמשיך לדרוש, להמשיך לזכור.
