ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כמו בכל שנה, מציף שוב את הזיכרון הלאומי. רבים לפניי כתבו, ורבים עוד יכתבו, על השואה. אבל עבורי – זה אף פעם לא רק זיכרון היסטורי. זו מציאות שגדלתי לתוכה.
אני בן לניצולי שואה. לא חוויתי את הזוועות בעצמי, נולדתי 17 שנים לאחר נפילת הרייך השלישי והצורר אדולף היטלר שעמד בראשו, אך בבית – השואה הייתה נוכחת תמיד. לא דרך סיפורים, אלא דרך שתיקות. דרך מבטים. דרך צלקות שלא נעלמות. ברחוב בלפור 195 בעיירת ילדותי אור עקיבא, ניסו הוריי להדחיק. הם כמעט ולא דיברו על מה שעברו. אבל אי אפשר להסתיר טראומה. היא שם – בין הקירות, בין המשפטים שנקטעו באמצע, בין רגעים של שקט כבד.
מאחיי הגדולים, זיוה וחיים, למדתי מעט על מה שאבי עבר. הוא היה שבוי במחנה עבודה, ובהמשך אולץ לעבוד ברכבת המוות ברומניה – אותה רכבת שהובילה יהודים למחנה הריכוז טרגו ז'יו. בתוך התופת הזו, הוא הצליח להציל שלושה יהודים, כשהצליח לשכנע חיילים גרמנים כי אינם בין החיים. את חייו שלו הציל דווקא כומר מקומי מהעיירה טרגו פרומוס, שהסתיר אותו וטען בפני הנאצים כי מדובר בנוצרי. אבל לא כולם ניצלו. סבי וסבתי מצד אמי גוועו ברעב. הם קבורים עד היום בבית העלמין היהודי בעיר רומן שברומניה – עדות אילמת למשפחה שנקטעה.
כבן זקונים, שגדל להורים שהיו מראשוני המתיישבים במעברה בקיסריה, שהפכה בשנת 1953 לאור עקיבא – אני נושא עמי תחושת החמצה. לא ישבתי עם אבי לשיחה אחת אמיתית על מה שעבר. אולי כי הוא לא רצה לספר. אולי כי אני לא העזתי לשאול. אבי היה גאה להיות יהודי. הגאווה הזו לא נשארה במילים – הוא עלה לארץ, ובשנים שבהן העברית עדיין לא הייתה שגורה בפיו, התגייס ושירת כלוחם במבצע קדש (מלחמת סיני) בשנת 1956. עבורו, זו הייתה תשובה אישית לנאצים. ניצחון פרטי.
ובכל זאת – הזיכרון לא הרפה. בכל ערב יום השואה, הוא סירב להגיע לטקסים. לא מתוך אדישות – אלא להפך. מתוך כאב שלא ניתן היה לשאת. הזיכרונות רדפו אותו יום יום, שעה שעה. הוא גם לא היה מסוגל לשמוע את השפה הגרמנית עד יומו האחרון.אבי, מראשוני הסוחרים באור עקיבא וממקימי בית הכנסת של העדה הרומנית ובהמשך אף כגבאי, הלך לעולמו בשנת 1993. הוא הותיר אחריו לא רק משפחה – אלא גם שאלות שלא קיבלו תשובה. גם ארבעה מסעות שורשים שערכתי ברומניה בשנים האחרונות לא הצליחו למלא את החסר.
מבחינתי, אבי היה גיבור. לא רק בגלל מה שעבר – אלא בגלל מה שבחר להיות אחרי. גם אמי, שאיבדה את הוריה בשואה, לא הרבה לדבר על החיים בגולה. אבל כשהשיחה הגיעה למדינת ישראל – פניה אורו. עבורם, הארץ הייתה חוף מבטחים. לא מסע פשוט הביא אותם לכאן – ספינה רעועה, דרך קפריסין, תלאות אין-ספור – אבל הם הגיעו. העלייה לארץ לא הייתה רק הישרדות. היא הייתה בחירה. לבנות. להקים. להמשיך. להביא לעולם דור חדש – שיגדל כאן, בארץ משלו. אמי הלכה לעולמה שנה לאחר מות אבי, כאילו ליבה לא עמד בפרידה. היא הותירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים. רק בשנים האחרונות גיליתי כי הספיקה למסור עדות ב"יד ושם" – עוד חלק בפאזל חייה שלא הכרתי.
ערב יום השואה, אני כותב – לא רק כדי לזכור. אלא כדי להשלים. מוקדש בהערצה להוריי, פנחס וחיה-שרה ינקו. מאת: מאיר ינקו.
