"הפך לסמל לחריצות" צפת נפרדה ממנחם טאוב ניצול שואה ומוותיקי העיר – מוסך מנחם בניהולו היה מוסד בגליל

עוד אחד מצפת הישנה והטובה של פעם נפטר. לפני מספר ימים ליוו תושבי צפת בבית העלמין העירוני בפעם האחרונה את מנחם טאוב מוותיקי העיר ומי שהיה מהמוסכניקים הראשונים של העיר לאחר שחרורה. "מוסך מנחם" בבעלותו ובניהולו הפך לשם דבר ולמוסד בצפת ובגליל.

מנחם טאוב נולד בצסלובקיה בשנת 1934 בשם לדיסלב-לצי למשפחת סוחרים חרוצה ומבוססת. במלחמת העולם השניה השלטון הנאצי גירש את תושביה היהודים של עיירתו למחנות עבודה והשמדה. מנחם רק ילד בן 11 צעד עם אביו יד ביד בצעדת המוות אי שם ביערות שבין מחנה ההשמדה ברגן-בלזן לבין זקסנהאוזן – לפתע אביו העבירו למישהו אחר נפל על הקרקע ומת. מנחם הקטן המשיך ללכת קדימה כפי שאביו הורה לו. התנאים היו קשים. הקור היה עז, האוכל מצומצם, והאנשים נפלו מסביב ללא קום. מנחם שרד. בסיום המלחמה שב לביתו הריק. היחיד ששרד ממשפחתו כולם נרצחו. הוא פנה לבית קרובתו והקיש בדלת ביתה. כשפתחה נבהלה ממראהו העגום והתעלפה. מנחם הסתכל קדימה והחליט שהוא בוחר בחיים ולהמשיך הלאה. שנה לאחר קום המדינה עלה ארצה ועבר להתגורר בצפת שם הכיר את אשתו ובנה עימה את ביתו ואת מוסך מנחם שהיה ידוע באזור תודות לשרות ואמינות שהיו הבסיס בעבודתו. הוא התחבב על רבים והפך לסמל לחריצות. מותה של ביתו מיכל בתאונת דרכים פגע בו קשות, אך מנחם השתדל לא להראות זאת. לעת זקנתם עבר עם רעייתו לגור במרכז הארץ בסמוך לילדיו. לפני שש שנים רעייתו נפטרה ולמנחם היה קשה לעכל זאת. ביום שישי האחרון הובא מנחם לקבורה בבית העלמין בצפת בחלקה המשפחתית בסמוך לאשתו וביתו. בבית העלמין ספדו לו: נכדתו סתיו שריגשה את הציבור, סגן ראש העיר שלמה חדד ומנהל חברה קדישא הרב שמעון אוחנונה

מכתב ההספד של הנכדה סתיו: "העיקשות שלו הייתה זו שהצילה אותו, היא זו שהצילה אותו שם ביער, והיא זו ששמרה עליו, מלהתפרק לרסיסים מאז"

שאלתי את עצמי איך מסכמים מסע חיים של אדם שהחיים הטיחו בפניו כל אתגר דרמטי אפשרי שיש להם להציע. את התשובה מצאתי בשמך – מנחם, לאדיסלב. לאצי, אם תרצו.

נכנסת לעולם בקול תרועה רמה – 5.5 קילו בניתוח קיסרי חירום, רכב מיטלטל בנסיעה שרק אמא שלך – לאה, לנקה, שכל פעם שהיית אומר את שמה הגעגוע אליה היה משתקף מבעד לעיניך – הייתה שורדת בזכות עוצמתה וגודלה, כפי שאני מכירה מהסיפורים. נולדת לאדיסלב, לאצי, בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה, בן בכור למשפחה מבוססת של סוחרים שניהלו אותה דווקא הנשים במשפחה. נשים לא פראייריות. סבתא שהבריחה משאיות של מלח בתקופות בהן היה מחסור במלח באזור והיא זיהתה את הפוטנציאל העסקי. שתפסה את מי שמנסה לסחוב לה מהחנות דברים מתחת לחולצה והבריחה אותו במכות. שהורידה סטירה לשוטר, בשלב שכל היהודים כבר הצניעו את היותם יהודים ואפילו ברחו. נולדת לאצי ואחריך נולד אחיך פריקה שחייו הקצרים נגדעו בשואה שאתה, היית השורד היחיד ממשפחתך בה, וליוותה אותך בכל יום בחייך למעשה, עד הסוף. היית לאצי עד אותו הרגע, בצעדת המוות אי שם ביערות שבין ברגן בלזן לסקסנהאוזן, בו אבא שלך, ישמעיהו, שאמו, הרגיש שהוא כבר לא יכול יותר – לקח את ידך והעביר אותה ליד של גבר אחר, וצנח על הקרקע לעד.

אותו הרגע הארור, בו אתה צועד כלאצי בן ה11, בצעדת המוות, יודע שאסור להפסיק ללכת, אסור להסתכל אחורה, ופתאום מגלה – שאתה לבד בעולם הזה, מסמל אולי יותר מכל את הרגע בו נולד מנחם. אבא שלך צייד אותך בנעליים מעור ופרווה של צבי, שבזכותן לא נשרו לך האצבעות בקור, כמו לאחרים, ובנרתיק עור שבתוכו השמות והכתובות של כל בני המשפחה – שבזכותו הגעת, צהוב ונפוח בבטן ממחסור חמור במזון וויטמינים, בדרך לא דרך שההסבר היחיד לה הוא השגחה פרטית, זו שליוותה אותך מלמעלה מאז כל חייך, לדודה שלך גיזה נני, שאת שמה שמעתי אלפי פעמים לאורך חיי. גיזנני המסכנה שפתחה את הדלת והתעלפה למראה לאצי שחזר מן המתים, ולקחה אותך תחת חסותה.

אותו הנרתיק אגב, שלא היית מוכן להראות לאף אחד על אף סקרנותנו, היה מונח מסתבר במגירה שליד מיטתך לאורך כל השנים. לכל מי שנמצא איתנו כאן וזוכר אותך כמנחם, יש דימוי אחר לגמרי בראש. מנחם טאוב לא היה ילד מסכן ששרד את השואה. אבוי למי שהעלה בדעתו לחשוב ככה. מנחם טאוב היה מנחם ממוסך מנחם ששמו היה מוכר בכל אזור הגליל. שהיה נשכב על הרצפה ומרים מכונית בשתי ידיים כשהיה עומס בגראז' וכל העמדות היו תפוסות, והיה צועק לפועלים נוו!! תבדקו מהר! מנחם שהוריד סטירה ללקוח שהביא לו את העצבים וחטף על זה קנס משופט, אבל היה עושה את זה שוב פעם בלי היסוס. מנחם שהיה לו סטנדרט עבודה של ייקה, מוסר עבודה של סוס, ופתיל קצר מאוד לכל מי שלא עמד בדרישות. מנחם שהיה נפגש עם החבר'ה לדבר על ענייני היום, על פוליטיקה, אבל כמו שהוא היה אומר – הכי חשוב היה הצעקות.

בתווך שבין לאצי למנחם, הייתה אישה אחת, אחת ויחידה ומיוחדה שלא היה לה תחליף עבורו בעד שום הון שבעולם – שרה.סבתא שרה, שהמיכל שהיה לה עבור לאצי היה אינסופי, והמרחב שהיא איפשרה למנחם היה זה שהוא היה זקוק לו. סבתא שרה שהגיע אל זרועותיה בהשגחת לנקה שסידרה את הכל מלמעלה, אני בטוחה בכך."הכניסיני תחת כנפיך והיי לי אם ואחות, קן תפילותיי הנידחות" מתנגן אצלי השיר כשאני חושבת על מה הייתה סבתא בשביל סבא בהרבה מובנים. ובו בעת היא הייתה לו לאישה שהוא אהב, העריץ ממש, התהדר בה מאוד, ושותפתו למפעל חייו.

ביום חתונתם נסע באוטובוס מצפת לבית הרב בחיפה, בידו מזוודה עם חולצה ומכנסיים חגיגיות, והוא ממהר להקדים, כדי להכין סנדוויצ'ים לאורחים יחד עם בת דודתו. כשנולד בנם הבכור, אלדד, דדילה, הוא הלך וקנה בגרושים האחרונים שנותרו להם מצלמה כדי לתעד אותו, על אף שידע שסבתא תתפלץ. בשתי ידיים חשופות, עם שותפתו לחיים, הקים בית על האדמה החרוכה שנשא בתוכו. לא הספיקו להם לחיים, התופת ששרד בשואה. לפני 36 שנה לקחו ממנו את התכשיט הנוצץ, שיצר יחד עם אישתו. היום הוא מצטרף אליה, למיכל, שמחכה לו כאן בשקט מאז. אומרים שהכאב הכי עצום שאדם יכול לחוות בחייו הוא כאב על אובדן ילדך. החיים כמו עשו בסבא ניסוי ורצו לבדוק את זה.אבל הוא היה שורד. עיקש. עיקש כמו פרד. העיקשות שלו הייתה זו שהצילה אותו, היא זו שהצילה אותו שם ביער, והיא זו ששמרה עליו, מלהתפרק לרסיסים מאז. בו בעת, הוא נשא בתוכו את כל אלה שנותרו מאחור, והם, שמרו עליו מלמעלה.אני זוכרת שסבא וסבתא החליטו לעבור להרצליה, ואת הדירה ברחוב החלוץ 28 מצאו במהירות שעוררה חשד ודאגה אצל ההורים שלי. זה היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי בקלות כל כך. אחרי שהלכו ובדקו וראו כי טוב – אמא אמרה, זה מיכל סידרה להם.

שאלה שטיילה אצלי בראש מדי פעם לאורך השנים הייתה – איך, לעזאזל, נראה הסוף של אדם כמותך. איך הטבע מתמודד עם אילן עב גזע, שמתעקש לעמוד איתן, כנגד כל אתגרי החיים. הזמן לימד אותנו שדרך הטבע להתמודד עם נטע כמותך – הוא לאט לאט. הפרק האחרון בחייך התחיל למעשה, כשאיבדת את סבתא לפני 6 שנים. אחרי שהעוגן הזה נעלם, מהר מאוד התחלנו לראות את הסימנים הראשונים של הקרקע שכבר לא הייתה יציבה יותר תחת רגליך, ונתנה אותותיה בצלילות הדעת.הטבע, בדרכו החכמה, לאט לאט כמו החל לקלף את הגזע העבה הזה שהינך, בתהליך שמורכב היה לנו לראות, אבל נכון לך, בקצב שלך, בדרך שלך. לאט לאט הלך והתקלף מנחם, והחל לבצבץ יותר ויותר לאצי. דמותה של שרה התערבבה בדמותה של לנקה, ואפשר ששתי הנשים בחייך, יחד עם מיכל בתך, שלחו אליך את לאריסה, שבאמת לא הייתה יכולה להיות מתאימה ממנה, ללוות אותך בסוף דרכך. היא ידעה לתת לך את הכבוד החשוב לך, הייתה בה הרגישות לאפשר לך לעשות דברים בדיוק איך שאתה רוצה, והייתה בה החמלה שהיית זקוק לה, ושרק ממנה היית מוכן לקבל.

אבא, דדילה, עשה כל שביכולתו לכבד את רצונותיך ולשמור על כבודך, ובו בעת לדאוג לכל צרכיך. זרים שאינם בקיאים ברזי האשכנזיות יכולים היו להתבלבל למראה השניים יחד. יודעי דבר יודעים, שהייתה זו מערכת יחסים מלאת אהבה והערכה, ומסירות, חסרת פשרות. אבא עשה בשבילו את כל מה שידע ויכל, תוך מחשבה ושמירה תמידית על רצונו, בעודו מתמודד עם הקושי שבלראות את העץ עב הגזע שהכיר, נחלש אט אט. ביום חמישי שעבר ביקרנו אותך עם ליה, שהגיעה לארץ לביקור מלונדון, הקרויה לזכרה של אמך לאה, לנקה, שדורון החליטה שזה יהיה שמה עוד לפני 5 שנים, כשעלינו לקבר אותו חיפשת שנים.

אבא ידע שאתה נורא נחלשת, ככה בבום, בימים האחרונים, אבל מה שלא ידענו אז, זה שהביקור של ליה הייתה ככל הנראה האות מלאה. הגיע הזמן ללכת.כוחך הולך ונחלש ועודך מתעקש לעשות הכל בעצמך ובתנאים שלך, אבל הענן הסיעודי החל לרחף מעל ראשך ואני שאלתי את אבא – איך הוא יהיה סיעודי? אין מצב. זה לא בשבילו. ואמרנו, טוב, אם אין ברירה אז אין ברירה.הצחקנו אותו. למנחם טאוב תמיד יש ברירה. בתכליתיות, בתמציתיות, סיימת את ענייניך כאן והלכת מאיתנו. הרב אוחנונה והנציגים מחברה קדישא לחצו על אבא לקיים את טקס הקבורה אתמול, שכן נשמה שעומדת תלויה בין העולם הזה לעולם הבא עלולה, חלילה, ללכת לאיבוד בדרך. ואני חשבתי לעצמי, כל כך הרבה נשמות שמחכות לו שם למעלה. כבר כל כך הרבה שנים. שמרו עליו, ליוו אותו. הן לא ייתנו להתבלבל ברגעים האחרונים. סבא, הגעת לעולם בקול תרועה רמה על אדמה אחרת, לצלילי שפה אחרת, במדינה אחרת שכבר לא קיימת. המציאות נשמטה תחת רגליך, ואתה בנית מציאות חדשה, בדרך שלך חסרת הפשרות, עם הבחירות שלך, והנה כולנו כאן, פירות בחירותיך, מלווים אותך היום בעצב בדרכך האחרונה בעולם הזה, ושולחים אותך בחיבוק לזרועות הנשמות שמחכות לך בציפייה בעולם הבא.