סרטן, אלצהיימר, הזדקנות וגם קורונה – כולם מקושרים בצורה כלשהי לנזק הנגרם בשל תהליכים דלקתיים. פיתוח של תרופות חדשות, עשוי לחולל מהפכה בטיפול בעשרות מחלות מסוג זה.
בתחילת שנות האלפיים, חוקרים החלו להכיר בתפקידה של דלקתיות במצבים מגוונים – כגון אלצהיימר, סרטן, סוכרת ומחלות לב. הדלקת הוכרה כגורם מאחד בכל המצבים הללו וגם באחרים, כולל אלו שאנו מפתחים ככל שאנו מתבגרים. אפילו הזקנה עצמה והפתולוגיות המאפיינות אותה, מונעות על ידי דלקתיות עיקשת.
עד לפני לא הרבה זמן, במדע וברפואה חשבו שדלקתיות פשוט נעצרת בשלב כלשהו. אימונולוגים נטו לחשוב שתוצרי הדלקת – הן המולקולות שמפעילות אותה והן תאים ורקמות מתים – בסופו של דבר עוברים מטבוליזציה, או שפשוט נעלמים מעצמם.
בהתאם לכך גם ניתנו הטיפולים המתאימים, ובעיקר אלו הסובבים סביב תרופות נוגדות דלקת, כגון פרדניזון. תרופות מסוג קורטיקו-סטרואידים מדכאות את המערכת החיסונית בגוף – מצד אחד הן מונעות יצירה של מולקולות האחראיות על דלקת, אבל מצד שני לא מאפשרות לגוף להתגונן ממחלות.
פרדניזון אומנם מכבה ביעילות את להבות הדלקת, אבל מותיר את הגוף פגיע מבחינה חיסונית. טיפולים מסוג זה מתרכזים אך ורק בכיבוי שריפות ובטיפול בסימפטומים, ומתעלמים לגמרי מהצד השני של המטבע – פתרון הבעיה באמצעות שיקום הרקמות הפגועות, והסרת החיידקים והתאים המתים.
למה בכלל יש דלקת?
דלקתיות התפתחה כאמצעי הגנה, שפוטר את הגוף שלנו מכל מיני דברים שלא אמורים להיות בו: חיידקים, וירוסים, תאים גידוליים, שבבי חומר שחדרו לגוף ועוד. אבל כאשר המצב הדלקתי הופך להיות כרוני, ומסרב לסיים את תפקידו ולרדת מן הבמה, כלי הנשק שלו ממשיכים לפעול נגד הגוף. התוצאה היא מפרקים מודלקים, תאי מוח פגועים (לדוגמה דמנציה), כליות שחוקות ועוד. מצב זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלות אוטואימוניות כגון דלקת פרקים, זאבת וכן הלאה.
בדיוק כפי שהדלקת מתחילה באמצעות איתות של מולקולות מסוימות, גם סיום תפקידה מתבצע על ידי צבא של מולקולות מסוג אחר. הסוג החזק ביותר שנחקר עד כה נקרא SPM – קיצור של Specialized Pro-resolving Mediators – שנתגלה בשנות ה-90 על ידי פרופ' צ'אלס סרהאן מבית הספר לרפואה בהרווארד.
מה בדיוק גילו שם? מסתבר שמולקולות שומן מסוג ליפידים וליפוקסינים הן בעלות יכולת לכבות תהליכים דלקתיים, ובהמשך נוספו לרשימה גם מולקולות כגון אומגה 3 ואחרות. כמו כן הן מאפשרות לרקמות לשחזר את עצמן, ולהחזיר את התפקוד שנפגע בשל עומס הדלקת.
בד בבד, החוקרים החלו לפתח גם תחליפים סינתטיים לאותן מולקולות – תחליפים פשוטים, זולים ויציבים יותר שנקראים "מימטים" (חיקויים, בתרגום חופשי). גם תחליפים אלו כבר הוכיחו את עצמם במחקרים על עכברים, וכן על רקמות אנושיות במעבדה. שימוש במולקולות מימטיות של שומנים – הצליח למנוע הישנות של סרטן בעכברים, לאחר ניתוח להסרת הגידולים.
שיתוף פעולה מולקולרי
איך כל זה עובד בדיוק? המחקרים מראים שמולקולות השומן פועלות בשיתוף עם מאקרופאג'ים, תאים לוחמים של מערכת החיסון. הם אלו שמייצרים את החומרים המפעילים את הדלקת, וגם את אלו שמכבים אותה ומנקים את האזור. לדוגמה: אם נפגע בקולטנים של מאקרופאג'ים, הם לא יוכלו לחסל את התאים המתים, ויווצר מצב דמוי מחלת הזאבת – שתתבטא בדלקת פרקים, פריחה בעור ועוד.
אותו דבר קורה בתהליך ההזדקנות. ככל שאנו מתבגרים הגוף מאבד חלבונים שמזהים נוכחות של תאים מתים, והדבר פוגע ביכולתם של המאקרופאג'ים לעשות סדר בבלגן. במקום זאת הם ממשיכים לייצר חומרים דלקתיים, והרי לנו הזדקנות, סרטן ועוד מצבים רבים שנוצרים כתוצאה מאי יכולתו של הגוף להילחם במצבי דלקת.
כדי שהטיפולים יצליחו, יש צורך בשתי הפעולות יחד: גם עצירת התהליך הדלקתי וגם ריפוי הרקמות. מולקולות SPM מוכיחות את עצמן כיום בניסויי מעבדה, ויש לצפות שיום אחד הן יצליחו לעשות זאת גם בקרב בני אדם.
המאמר באדיבות מכון הפיזיותרפיה Medleader מקבוצת עמל ומעבר – חברת הסיעוד המובילה בישראל.
אולי יעניין אותך
לגלות עוד מהאתר חדש בגליל
Subscribe to get the latest posts sent to your email.