מחר (חמישי) מציינים עולי אתיופיה את חג הסיגד המסורתי שהוא אחד ממועדי הקהילה האתיופית.החג עתיק היומין ונחגג במסורת יהודי אתיופיה מזה מאות שנים. משמעותו של החג היא חידוש הברית בין העם ובין אלוהים, כיבוד וחידוש של מעמד הר סיני וקבלת התורה. עבור לימור מלקמו, עובדת משק במרכז הרפואי זיו בצפת לחגוג את החג בישראל מסמל ניצחון.
כבר ארבעה עשורים חלפו מאז עלתה לימור עם משפחתה במבצע משה ב-1984 לישראל מאתיופיה ועדיין, בכל שנה בחג הסיגד, היא צובטת את עצמה כלא מאמינה: "הגענו. באמת הגענו לישראל, לירושלים. לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי אם זה חלום או מציאות". בזיו מציינים מדי שנה את חג הסיגד עם העובדים ואנשי הקהילה, אבל עבור לימור מלקמו, שהגיעה לארץ במסע עלייה מסוכן זה יום שמחזיר אותה אל החלום של ילדותה, אל הדרך הארוכה שעברה מאתיופיה למרכז קליטה בצפת, אל המחיר האישי הכבד ששילמה בדרכה לישראל אבל גם ובעיקר, למסר של תקווה ואופטימיות. כבר 15 שנים שלימור היא חלק מצוות המשק של המרכז הרפואי זיו. "זיו בשבילי זה בית", היא אומרת. "אני מגיעה בבוקר ואני מרגישה חלק ממשפחה. לראות את המטופלים, את הרופאים, את אנשי הצוות זה בשבילי תיקון של מסע שלם. בסודן ובדרך לארץ היינו צריכים להסתיר מי אנחנו. פה בישראל אני חיה את היהדות שלי בגלוי. זה לא מובן מאליו".
חג הסיגד: "חג של הודיה ושל אמונה"
מלקמו מדברת על חג הסיגד באיטיות ובקול עמוק. הוא עבורה לב הסיפור כולו. "באתיופיה היינו עולים כל שנה בסיגד להר אמבובר ומתפללים להגיע לירושלים", היא מספרת. לדבריה, חג הסיגד בישראל חוגג את החזון שהתגשם, להגיע לארץ ישראל ולומר לאלוהים תודה. "לא ידענו אם נזכה לראות את ירושלים בחיים. היום אנחנו פה בארץ, בירושלים, בצפת. אבל החג הזה נשאר חג של הודיה על מה שיש, וגם על מה שפחות טוב".
המסע לארץ: "זו צלקת שלא תלך"
את המסע שעברה בדרך לישראל, לימור מספרת בהתרגשות, למרות הזמן שעבר. את התלאות והקשיים בדרך היא זוכרת היטב. זו צלקת, לדבריה, "שאף פעם לא תלך". בשנת 1984 יצאה לימור לדרך עם בעלה, בנה בן ה-5, בתה בת ה-3 וכשהיא בהריון, לצד עוד כ־200 בני משפחה ושכנים מהכפר באזור גונדר שבאתיופיה. הם מכרו את רכושם, לקחו מעט אוכל יבש ויצאו ברגל לכיוון סודן, במסע שנמשך ימים ארוכים ללא מים, ללא מזון, תוך מפגש עם שודדים, חיות מסוכנות וחום בלתי נסבל.
הדרך הייתה מסוכנת, אבל מחנות הפליטים בסודן היו קשים אף יותר. התנאים התברואתיים היו קשים מנשוא, הייתה אלימות רבה מצד חלק מהסודנים, ומאות מתו ממחלות, רעב והתייבשות. אמה של מלקמו אף נפטרה שם כשהיא נלקחה לבית חולים שממנו לא שבה. בלילה שבו יצאו לימור ומשפחתה בעזרת המוסד הישראלי ממחנה הפליטים בדרך האחרונה לישראל, אירע רגע טראומטי במסע. בעיצומו של מסע חשאי מחשש לחשיפה, נדרשו כולם ללכת בחשיכה מוחלטת, וליפול מיד על הקרקע בכל סימן של סכנה. באחת מנפילות החירום, בחושך מוחלט, המשפחה התפצלה. בעלה שך לימור ובנם בן החמש המשיכו קדימה, ואילו היא מצאה את עצמה לבדה במדבר עם ילדה בת שלוש. היא המתינה לבד בחושך שעות עד שאחד המלווים מצא אותה והוביל אותה אל אחת המשאיות שהמתינה להעלות את הקבוצה למטוס שהביא אותם לארץ. רק בשלב מאוחר יותר התברר לה שהמשאית שבה היו בעלה ובנה חזרה למחנה בגלל תקלה והם נותרו מאחור.
שמונה חודשים של חוסר ודאות ואיחוד מרגש בליל חג הסיגד
לימור הגיעה לישראל לבד עם בתה, למרכז הקליטה בצפת, ולא ידעה אם בן זוגה ובנה בחיים, ולא היה כל אמצעי תקשורת איתם. שמונה חודשים שלמים עברו, "שמונה חודשים שבהם חשבתי שהם מתו", היא אומרת. "ואז שלושה ימים לפני חג הסיגד ילדתי את בתי בבית החולים זיו. בלילה שבו חזרתי מזיו, ב-02:00 לפנות בוקר, נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי, ועמדו שם בעלי והבן שלי. זה היה רגע שאי אפשר להסביר במילים". עבור לימור, האיחוד הזה נתן משעות חדשה ועמוקה לחג הסיגד, היום בו היא קיבלה את משפחתה בחזרה.
להמשיך להתפלל, להודות, להאמין
היום, כשהיא עובדת בזיו, מוקפת משפחה גדולה ויציבה, מלקמו מרגישה שהגיעה למקום הנכון. "הקליטה פה בארץ לא הייתה קלה", היא מודה. "אבל היום אני עם שישה ילדים שגידלתי בישראל, ואנחנו גם משפחת אומנה. להיות פה, לעבוד בבית חולים בישראל, לחגוג את הסיגד, זה להגיד תודה על כל הדרך שעברנו". לימור מבקשת גם להעביר מסר לרגל החג: "להמשיך להתפלל ולהודות, להמשיך להאמין גם על הטוב וגם על מה שפחות טוב. זה המסר של הסיגד, וזה המסר של החיים שלי".
