השר וסרלאוף בטקס בצפת:"זוהי בדיוק העת בה האומה כולה מתחייבת להיות ראויה לקורבן שהקריבו חייליה"

בהשתתפות ראש העיר צפת שוקי אוחנה, רב העיר שמואל אליהו, נציגי משטרת ישראל וצבא ההגנה לישראל, נכח בטקס האזכרה הממלכתי שהתקיים בבית העלמין הצבאי בצפת שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף.

בנאומו שעבר ללא הפרעות דיבר השר וסרלאוף על האובדן הקשה של המשפחות ואמר: "לו יכולנו היינו מבקשים עוד רגע אחד עם היקירים שלנו. רק עוד כמה דקות. לפחות להיפרד כמו שצריך. לתת עוד חיבוק אחד, עוד נשיקה אחת". לדברי השר וסרלאוף: "בשעה שהאומה כולה פוסקת את חיי היום יום, עוצרת וכואבת את כאב המשפחות, את כאב החיים שאבדו, זוהי בדיוק העת בה האומה כולה מתחייבת להיות ראויה לקורבן שהקריבו חייליה. הצער והכאב מחייבים אותנו להמשיך בדרך הנופלים, לקיים את צוואתם, לשמור על מפעל חייהם, ולפתח ולקדם את מדינת ישראל".

הנאום המלא של השר וסרלאוף

ראש העיר שוקי (יהושע) אוחנה; רב העיר צפת הרב שמואל אליהו; קצין צנחנים וחי"ר ראשי תת-אלוף גיא לוי; נציג משטרת ישראל סגן ניצב יצחק אבוחצירה, משפחות שכולות, קהל נכבד. לו יכולנו היינו מבקשים עוד רגע אחד עם היקירים שלנו. רק עוד כמה דקות. לפחות להיפרד כמו שצריך. לתת עוד חיבוק אחד, עוד נשיקה אחת. אמא יקרה מביטה בתמונה הניצבת בסלון ביתה, רואה את בנה יפה התואר, הבן שהייתה שרה לו שיר לפני השינה. הבן שהפך להיות גבר כל כך מהר. הבן שהייתה מספרת עליו לכל חברותיה. הבן שהיה גאוותה. הוא היה העולם בשבילה. עכשיו הוא איננו. ומה נאמר לאב השכול. מי ידע לנחמו. האב שהקריב את בתו על מזבח המולדת. עודנו מלטף את שערותיה הארוכות הגולשות מראשה המונח על ברכיו. הוא מלטף את לחייה, מביט בעיניה התכולות ומבטיח לעצמו שישמור עליה כפרח מוגן. כעת הוא נותר על הספה, עם ארבע קירותיו, דמעותיו כבר יבשו ונותר רק זיכרון של חיוך שהולך ומתיישן. הייתה לי פעם ילדה והיא איננה עוד.

האחים שנהגו לשחק בכל סוף שבוע. שקול צחוקם מילא את הבית, השובבים הללו שהיו משחקים תופסת בחצר, לפעמים סתם היו רבים אבל אח"כ משלימים. האחים שלאחר שבגרו מעט הקפידו לשוחח בטלפון אחת לכמה ימים כדי לספר איך עבר עליהם היום. עד שיום אחד הטלפון הפסיק לצלצל. בצדה השני של האפרכסת שררה דממה. האח היה ואיננו.
ואיפה נמצא את הלוחם שכבר פשט את מדיו, שהתאמן יחד עם חבריו, שיחד הסתערו על גבעות ותרגלו את יום הקרב הקרב ובא. הם שהרימו יחד את האלונקה וגמעו קילומטרים של מסעות. בין מסדר לתרג"ד היה יושב עם החבר ומספר לו שהוא מתגעגע לבת זוגו, וחברו לנשק משיב ומספר על תכניותיו לאחר הצבא. ואז הוא נופל. נופל ולא קם. הקרב הכריע גם אותו. והלוחם שנותר כבר איננו לוחם, הוא 10 טון של כאב אינסופי.

אתם יודעים. איננו יודעים להצביע על מקום בגוף שכואב לנו. הכאב הזה ממלא כל חלל בגופנו העייף והשבור. משפחות שכולות יקרות, אין מילים שיכולות לבטא כראוי את אהבתנו כלפיכם. את חובתנו – חובת העם כולו, אליכם. אמא, אבא, רעיה, ילדים, אחים. כל הדמויות הכואבות שמסתתרות מאחורי צמד המילים ״משפחת השכול״. החיבוק, והאהבה שלנו שלנו אליכם הם אינסופיים. כולנו חבים לכם חוב שלא יגמר לעולם. הכאב הוא אותו כאב כרוני שמלווה אותנו דורות על גבי דורות. יש אלונקה בשדה הקרב ויש אלונקה אחרת. אלונקה שאיננה צפויה. איננו בוחרים להיכנס תחתיה. מתחת לאותה אלונקה נכנסים כל אותם היקירים שלנו שנבחרו לשאת אותה עבורנו. והמסע הזה נמשך. המשא הזה כבד. כבד מנשוא. מי יודע כמה זמן הוא ימשך. איננו מסוגלים להמשיך אבל גם איננו מסוגלים לעצור. אנו יכולים להתייאש רגע אחד, ומייד לאחר מכן להיות מלאי תקווה. אנו מרגישים שהקרקע נשמטת מתחת רגלינו, אבל אנחנו – האומה כולה ממשיכה לצעוד ממשיכה להאמין. אותה אמא ואותו אבא ואותו אח או אחות, וגם הלוחם והלוחם לשעבר, הם בעצם אותה משפחה או שמא אותה אומה. אומה הזוכרת את מי שאיננו, את אותם אלו שהיו חלק מפעימות ליבה ושמחת חייה. את אותם אלו שרוצים שנמשיך להיות משפחה חזקה ומלוכדת, שנדאג זה לזה ושנאהב זה את זה.

ביום הזה, אנחנו עוצרים הכל. כואבים יחד איתכם את הכאב הזה. מצדיעים לנופלים, ולכם. מוקירים ואוהבים אין קץ.
בעת התייחדות זו, בשעה שהאומה כולה פוסקת את חיי היום יום, עוצרת וכואבת את כאב המשפחות, את כאב החיים שאבדו, זוהי בדיוק העת בה האומה כולה מתחייבת להיות ראויה לקורבן שהקריבו חייליה. הצער והכאב מחייבים אותנו להמשיך בדרך הנופלים, לקיים את צוואתם, לשמור על מפעל חייהם, ולפתח ולקדם את מדינת ישראל".