הכלל: בגידת האישה בהתאם למשפט העברי מביאה לכדי אובדן זכויות מסוימות, כולל אובדן הכתובה. ובכן נבהיר, מהי הכתובה? מדובר במסמך הלכתי מחייב שנחתם על ידי הבעל בעת הנישואין, בו הוא מתחייב לדאוג לאשתו מבחינה כלכלית ולספק לה את צרכיה במהלך הנישואין. במקרה של גירושין או מוות, הבעל מחויב לשלם לה את הסכום שנקבע בכתובה, למעט במקרים חריגים. בהתאם למשפט העברי אישה שבגדה בבעלה (קיימה יחסים מחוץ לנישואין) נחשבת כמי שעברה עבירה חמורה על פי דין תורה. כתוצאה מכך, קיימת התייחסות לכך שהיא מאבדת את זכויותיה לכתובה, מה שאומר שהבעל לא מחויב לשלם לה את סכום הכתובה במקרה של גירושין.
יחד עם זאת נדגיש מספר נקודות כי במסגרת הוכחת הבגידה כדי להכריז שאישה בגדה ולאבד את זכויותיה לכתובה, יש צורך בהוכחות ברורות לכך. מדובר בהוכחות ברמה גבוהה מאוד, שכוללות עדים אמינים שיכולים להעיד על המעשה. אם אין הוכחות חד משמעיות, בית הדין לא יפסוק באופן אוטומטי על אובדן כתובה. ההחלטה על אובדן הכתובה מתבצעת על ידי בית הדין הרבני, שבו נדון הנושא של הגירושין. בית הדין שוקל את הראיות ומכריע אם להפעיל את הכלל ההלכתי
לצד אובדן הכתובה, ייתכן שידונו גם בנושאים נוספים כמו מזונות ילדים, חלוקת רכוש ועוד. אובדן הכתובה אינו שולל את הזכויות הכלכליות האחרות של האישה שנצברו במהלך חיי הנישואין. יש מקרים בהם בתי הדין הרבניים בוחנים את הנסיבות בצורה רחבה, במיוחד כשמדובר במצבים מורכבים כגון נישואין רעועים או נסיבות שמובילות לבגידה, והם עשויים לנהוג באופן שונה בהתאם לנסיבות המקרה.
ישנם מקרים שבהם בגידה או התנהגות הצדדים עשויה להשפיע גם בהליכים אזרחיים המתנהלים בבתי המשפט לענייני משפחה, במיוחד כשמדובר בעניינים של חלוקת רכוש או הסדרי גירושין.
עמדת בתי המשפט לענייני משפחה בנוגע לבגידה כי זו לדוגמא אינה משפיעה ישירות על חלוקת רכוש. בישראל, עיקרון חלוקת הרכוש בין בני זוג מתבצע בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג (1973) או באמצעות הלכת השיתוף, החלה על זוגות שהתחתנו לפני החוק. חלוקת הרכוש מתבצעת על פי עיקרון השוויון, ללא קשר לאשם או התנהגות מוסרית, ולכן בגידה אינה מהווה גורם לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. מכאן שהאישה לא תאבד את חלקה ברכוש המשותף רק בגלל בגידה. גם אם הייתה בגידה, הרכוש יתחלק בהתאם לחוק ולא למוסר אישי.
מה באשר ההשפעה על מזונות אישה, הללו נגזרים על פי הדין הדתי, ולכן נושא זה עשוי לעבור לבית הדין הרבני אם יש דרישה לכך אך במקרה שבית המשפט לענייני משפחה דן במזונות אישה, ההשפעה של בגידה על מזונות היא מוגבלת. ברוב המקרים, בגידה של האישה לא תוביל לשלילת מזונותיה אם היא זכאית להם בהתאם לחוק.
מהי ההשפעה על משמורת והסדרי ראייה?
בגידה לא משפיעה באופן ישיר על קביעת המשמורת או הסדרי הראייה. בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים בנושא זה בהתאם לעיקרון טובת הילד, ולכן לא יענישו הורה על רקע בגידה אלא אם כן יש הוכחות לכך שהבגידה פוגעת בילד באופן ישיר (למשל, אם אחד ההורים חשף את הילד למצב לא ראוי). כך גם באשר למזונות ילדים הללו אינם תלויים בהתנהגות המוסרית של ההורים. הבגידה אינה משפיעה על זכאות הילדים למזונות, שכן מדובר בזכות עצמאית של הילדים כלפי שני הוריהם.
בסקירה של מספר פסקי דין אנו עדים לשינויים בין העמדה השמרנית לזו המוגדרת כליברלית למשל בפסק דין דניאל נגד דניאל נקבע: בגידה אינה מהווה עילה אוטומטית לחלוקה שונה של הרכוש, אך היא יכולה להוות שיקול בהקשרים של התנהלות אישית או תרומה ליחסים בין בני הזוג. במקרה אחר אזולאי נגד אזולאי נפסק: בגידה אינה פוגעת בזכויות הרכוש של בן הזוג הנבגד, אך התנהלות בלתי הולמת יכולה להשפיע על החלטות אחרות כמו גובה המזונות או זכויות הנישואין. בפסק הדין מזרחי נגד מזרחי בית המשפט דן גם: בהשפעה של בגידה על המשמורת על הילדים, אם כי עיקר ההתמקדות הייתה על האופן שבו בגידה משפיעה על תהליך הגירושין וההסכמות בין בני הזוג. בתיק אחר כהן נגד כהן ניתח בית המשפט את השפעת ההתנהגות על תהליך הגירושין, אך קבע כי בגידה כשלעצמה אינה מהווה עילה לשינוי משמעותי בחלוקת הרכוש אלא נבחנת יחד עם יתר הנסיבות.
בפסה"ד חביבי נגד חביבי קבע בית המשפט כי הגורם המרכזי בהחלטותיו היה טובת הילדים ורווחתם, כאשר התנהגות לא נאותה של אחד מבני הזוג נלקחת בחשבון אך לא מהווה עילה עיקרית לשינוי חלוקת הרכוש. בתיק אחר הרפז נ' הרפז: במקרה זה נדונה בגידת הבעל והשפעתה על תהליך הגירושין.כאן התייחסות לבגידה כאירוע משפחתי שגרם לקרביות בין בני הזוג, אך אין להשפיע ישירות על חלוקת הרכוש אלא אם כן מתבצע ניתוח מעמיק של ההשפעה הכלכלית על בני הזוג .
בסולומון נ' סולומון נדונה השפעת בגידת האישה על המשמורת על הילדים. בית המשפט ניתח את ההשפעה של בגידה על האווירה המשפחתית והאופן שבו היא משפיעה על טובת הילדים, אך קבע כי ההשפעה על חלוקת הרכוש אינה מוחלטת.
מהמקובץ לעיל נראה כי בגידה עשויה להשפיע על פסקי הדין בענייני גירושין, אך ככל שמדובר בחלוקת רכוש, ההשפעה שלה אינה אוטומטית ותלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה. יש להתחשב בכלל הנסיבות ולא להניח שהשפעת הבגידה תהיה גורם מרכזי בחלוקת הרכוש.
אחד מפסקי הדין המהדהדים של בג"צ בסוגיה זו הוא ללא ספק בג"צ 4602/13 וכן 9780/17 . בתמצית העובדות שבתיק: אברהם ורבקה נישאו בשלהי שנת 1982, ולהם שלושה ילדים בגירים. לאחר למעלה משלושים שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. הבעל פירט שלוש עילות גירושין: אשה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים; "אשה נואפת מזה מספר חודשים עם … לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה…" בעקבות הסכמת הצדדים התגרשו חיש-מהר, אך נתברר כי נושא חלוקת הרכוש לא הסתייע וההתדיינות בין הצדדים נמשכה.
האשה חויבה לשלם לבעל סכום של 341,000 ₪. בגין נכסי מקרקעין שונים שנרכשו או שנפלו לו בירושה לפני הנישואין ואשר מוסכם על הצדדים כי הללו שייכים לבעל (המדובר בשתי חנויות ומחצית מהזכויות בשתי דירות שבהם דיירים מוגנים). בנוסף, לצדדים נכסי מקרקעין שנרכשו במשותף במהלך חיי הנישואין ואין חולק כי כל אחד מהם זכאי למחצית הזכויות (חנות ושלושה מחסנים, נכס מקרקעין מסחרי נוסף, ו-1/4 נוסף מזכויות הבעלות בשתי הדירות המושכרות בשכירות מוגנת. לטענת האשה, על הנכסים רובצים חובות, כך ששווים למימוש אינו גבוה).
נציין מספר טענות שהועלו במסגרת הדיון בבית הדין הרבני קודם שהוגשה העתירה לבג"צ חייב ביה"ד את אברהם להתגרש. רבקה סירבה, ונוכח חילופי דברים שהיו באולם בין בא כוחה לבין מותב הדיינים, הורה ביה"ד הרבני האזורי על מעצרה של רבקה ועל פיטורי בא כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 ₪. רבקה עתירה לבג"צ (בג"ץ 4602/13), ובעקבות דיון הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, וזאת לאחר ששמעו את בית המשפט שעמל להרגיע את הרוחות באשר הדברים חרגו מהפרופורציות הראויות, ובהתחשב בכך שמדובר בזוג נשוי מזה כשלושים שנה עם שלושה ילדים בגירים, וביקשו לנהל את המשך הסכסוך בינינו בדרכי נועם והגיעו להסכמות:
- רבקה נכונה, מבלי שהדבר ישתמע כהוא זה כהודאה בטענות ובעילות שהועלו כלפיה
בעבר, להתגרש כאשר אברהם נתן הסכמתו להתגרש על בסיס ההסכמה.
- לנכונות הצדדים להתגרש והגירושין בפועל לא תהיה השלכה על הנושא הרכושי, אשר ידון בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה.
- לאור גירושי הצדדים, ואך ורק לאור זאת, רבקה הייתה נכונה לעזוב את הבית ומבלי שהדבר ישתמע כהוא זה כוויתור על תביעתה לזכויות בבית (אם מכח חזקת שיתוף ספציפי או כל טענה אחרת). נבהיר כי חזקת שיתוף ספציפי היא מונח משפטי בהלכה המתאר מצב שבו ישנה הנחה או חזקת בעלות משותפת על נכס מסוים, כמו שדה או חפץ, כאשר ישנם סימנים חיצוניים שמראים על כך שמדובר בשיתוף בפועל. לדוגמה, במקרה שבו שני צדדים מחזיקים בנכס מסוים ומתקיימת הסכמה משתמעת, כגון אם יש סימני גדר משותפת או שימוש מתמשך של שני הצדדים בנכס, ייתכן שהדין יקבע שיש לשני הצדדים חזקת בעלות בנכס. מדובר בסיטואציה שבה לא בהכרח קיימים מסמכים משפטיים המסדירים את השותפות, אך הנסיבות בפועל מעידות על כך. החזקת שיתוף ספציפי יכולה להיות רלוונטית במחלוקות בנוגע לבעלות על נכסים, והיא דורשת חקירה מדוקדקת של העובדות כדי לקבוע אם יש יסוד לשיתוף בנכס.
- אברהם הוא היה נכון עד לתום הדיון בסכסוך הרכושי, להשתתף בשכר דירה של רבקה בסך 2,000 ₪ לחודש, כתחליף לדמי שימוש ראויים בבית אילו הייתה ממשיכה להתגורר בבית.
- כל צד שומר על טענותיו לעניין הכתובה.
- אברהם ורבקה יפנו במשותף להליך של גישור על מנת לנסות להסדיר הן את הנושא הרכושי והן את כלל היחסים המשפחתיים. הילדים יתבקשו ליטול חלק בהליכי הגישור ככל שיסכימו לכך. שני הצדדים מביעים רצונם והסכמתם לזרז את הליכי הגישור וההכרעה בכל הנושא הרכושי.
המחלוקת העיקרית בין אברהם ורבקה נסבה על בית המגורים. אברהם הביא לנישואיו מגרש שקיבל בירושה בשנת 1982, מספר חודשים לפני נישואי בני הזוג. אברהם התקשר בשנת 1988 עם קבלן בעיסקת קומבינציה שבמסגרתה העביר 3/4 מהמגרש לקבלן כנגד בניית בית המגורים על הרבע הנותר (ותשלום נוסף של הקבלן בסך 30,000$). בבית המגורים שנבנה, התגוררו אברהם ורבקה משך למעלה מעשרים שנה עד לקרע ביניהם בשנת 2013.
הסוגיה שהובאה לפתחו של ביה"ד הרבני האזורי, האם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים. כידוע, בעניין זה ניתנו מספר פסקי דין בבג"צ . אך מנגד בפסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים ועל כן זכאית רבקה למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם אברהם. בפסק הדין הסתמך בית הדין, בין היתר, על אמירות של אברהם במסגרת הדיון בבג"ץ מהן הסיק כוונת שיתוף, כגון: "מאחר שהבנתי שיש בעיה של הבית הצעתי לרשום את הבית על הילדים ואמרתי שחלילה הבית צריך לשמש לי או לה לעת זיקנה, אם נצטרך בית חולים, נוכל למכור אותו… הצעתי את הבעיה של המגורים אבל אני לא מוכן שחבר שלה יחיה על חשבון פרי עמלנו של שלושים שנה" כן ייחס בית הדין חשיבות לשיפוצים ולהשקעות שנעשו בבית המגורים. בסיפא לפסק דינו תמצת ביה"ד הרבני האזורי את מסקנתו, כלהלן:
"ובכן, נראה לקבוע כי בנסיבות דידן התקיימו התנאים והפרמטרים האמורים בפסיקה הנ"ל [עניין פלמונית – י"ע]. כאמור לעיל, הצדדים סגרו חדר משחקים, כולל צבע וצנרת בחדר, כשהבן הגדול היה חייל, סגרו מקום בקיר גבס, ושברו את המדרגות והצנרת. כן הצדדים החליפו קרמיקות ואינסטלציה, כן בנו מטבח על חשבונם. כך שנראה שהשיפוץ שבוצע לא היה מינורי ושגרתי, ונראה שתואם לנדרש בפסיקה. נראה כי השיפוץ שנעשה, שמבחינה עובדתית היה מוסכם על שני הצדדים, וכמתואר לעיל, יש בו כדי להוכיח שיתוף. לכך נצרף אף את התקופה הארוכה, בת 20 שנה, בהם גרו הצדדים יחדיו בבית המגורים הנדון. בנוסף, בית הדין מוצא מקום להניח שאף אווירת שיתוף באשר לבית המגורים שרתה בין הצדדים, זאת לאור דברי התובע בתיק זה שצוטטו לעיל, מהם נראה שהוא ראה את הבית כנכס פוטנציאלי משותף, כאמור בבוא העת ובעת הצורך לשמש בשווה את שני הצדדים והצהרה זו נראית ככוונת שיתוף. כן לשונו 'אני לא מוכן שחבר שלה יחיה על חשבון פרי עמלנו של שלושים שנה', נראית כאמור. ועוד נוסיף, בנידון דנן לא עסקינן בבית שהביא עמו הבעל מלפני הנישואין, אלא עסקינן בבית שנבנה בעת החיים המשותפים ע"י שני הצדדים, ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי, אך נבנה בעסקת קומבינציה מהשטח הקודם שהיה בבעלותו של הבעל, כך שהסיכוי כי בבניית הבית הנוכחי, בית המגורים, היה שיתוף בין הצדדים, הינו סיכוי מעבר לסביר. לאור כל האמור ולאור הפסיקה העדכנית בסוגיה זו של חלוקת נכס הרשום ע"ש אחד מהצדדים, בית הדין אינו מוצא עילה או אפשרות שלא לחלוק את בית המגורים בין הצדדים, ולאור כל האמור בית הדין מחליט לחרוג מסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולא ייכלל בהסדר איזון המשאבים". הנה כי כן, ביה"ד הרבני העניק לעותרת מחצית הזכויות בבית המגורים.
פסק הדין בביה"ד הגדול
אברהם הגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 27.7.2017, קיבל בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיינים עמוס, נהרי ואלמליח) את הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי. על פי דעת הרוב נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו. לדעת המיעוט, לאשה לא מגיע כל חלק בקרקע אך מגיע לה מגוף המבנה (הבית) 20% בלבד. בית הדין הדגיש בפסק דינו כי עסקינן בנכס שהגיע לידי אברהם לפני הנישואים ונשאר רשום על שמו. בנסיבות אלה, כדי להוכיח שיתוף ספציפי בדירה, נדרש "דבר מה נוסף" שמעיד על כוונת שיתוף. ביה"ד הזכיר את דבריי בעניין פלמונית לפיהם יש להקל בדרישה זו כאשר מדובר בשיתוף דירת מגורים, ולמרות זאת הגיע למסקנה כי "בנידון דידן קשה לומר, שאכן הוכח כי היה דבר מה נוסף מלבד העובדה כי הצדים גרו יחד ולכל הפחות לא יצאנו מידי ספק אם אכן היה דבר מה נוסף". מסקנה זו הוסברה בכך שהאינדיקציות עליהן הצביע בית הדין האזורי להוכחת שיתוף ספציפי אינן משמעותיות דיין: שיפוץ הדירה לא היה משמעותי, וספק אם רבקה השתתפה במימונו, שכן לא עבדה באותה תקופה; רבקה לא הציגה מסמכים התומכים בטענתה; התבטאותו של אברהם אודות "פרי עמלנו" אינה מכוונת בהכרח לדירה מושא המחלוקת; "אווירת שיתוף" כשלעצמה אינה ראיה מספקת. בנוסף צוין כי רבקה יוצאת מהנישואים עם נכסים ובמצב כלכלי טוב בהשוואה לאברהם. בהינתן נקודת המוצא בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), שהפסיקה בדבר שיתוף ספציפי מהווה חריג לה; ובהינתן שאברהם מחזיק בדירה, נקבע כי הספק שנותר אינו מאפשר להכיר בזכויותיה של רבקה בדירה, וכי "איך נוכל להוציא ממון מספק מאדם שאין ספק כי מוחזק בו ודאי ובודאי הקרקע שאין עליה עוררין כי היא ירושה לו מאבותיו". עוד קבע כב' ביה"ד לא הסתפק בכך, וציין: "עוד יש להוסיף. בנידון דידן האשה בגדה בבעלה חוייבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה ורק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה. במקרה זה נשאלת השאלה, האם גם באשה שבגדה יש להניח כי היתה כוונה לשיתוף…". ביה"ד סבר כי לנקודה זו יש חשיבות לצורך מסקנה על כוונת שיתוף, שכן "אנן סהדי כי לא היתה לו [לבן זוג] כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה ואף שמתוך מעשיו היה ניכר כי בכוונתו לשיתוף הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנה דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטילה מעיקרה". ביה"ד הזכיר את ההלכה כי "אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" אך סבר כי יש להבדיל בין ענישה "על זכויות שאחד מהצדדים כבר זכה בהם", לבין התחשבות בשאלת הבגידה לצורך שלילת זכויות בנכס מכוח כוונת שיתוף. לתמיכה בעמדתו, הזכיר ביה"ד כי "קשה לייחס כוונה לבן זוג, לשיתוף בן הזוג האחר ב'נכס חיצוני', כשהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות".
ביה"ד ציין יש להנהיג צמצום בהוכחת כוונת שיתוף "קל וחומר כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי לא ניתן לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד המערער הנבגד". הדיין נהרי השווה בין כוונת שיתוף לבין דיני המתנה, והגיע למסקנה כי פגיעה חמורה במרקם הנישואין עולה כדי התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מכוונת שיתוף, גם אילו הוכחה כוונה כזו. לשיטתו, דברים אלה יפים גם למקרה הנוכחי שבו "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו". ביה"ד ציין כי אין לרבקה זכויות בקרקע משום שלא הוכחה כוונת שיתוף, אך הביע עמדה שונה לגבי זכויותיה של רבקה בדירה עצמה. ביה"ד ציין כי הדירה נבנתה בעסקת קומבינציה כך שלמעשה אברהם מימן את הבנייה. בנוסף, גם השיפוץ שנעשה בדירה אינו מקנה זכויות לרבקה, שכן המימון נעשה מכיסו של אברהם, מה גם שהדירה נרשמה על שמו בלבד ומכך ניתן להסיק שלא היתה כוונת שיתוף. בשולי פסק הדין הוסיף ציין ביה"ד כי הוא חוזר בו מעמדתו, ומסכים למסקנה כי אין לרבקה זכויות בדירה כלל. ביה"ד חזר וציין כי לשיטתו יש דמיון בין כוונת השיתוף לבין דיני מתנה, ו"הדעת נוטה שאין כוונת שיתוף למי שבגד במערכת הנישואין". לפיכך נקבע, בדעת רוב, כי אין לעותרת כל חלק במקרקעין או בדירה.
