מאת: פרופ' רביע חלאילה, סגן נשיא לעניינים אקדמיים באקדמית צפת, חוקר זקנה ובריאות המוח
המלחמה הנוכחית מול איראן וירי הטילים הרציף לעבר אזורי מגורים חושפים באורח חד את פגיעותו של הציבור האזרחי בישראל. בתוך מערכת הסיכונים המורכבת הזו, מתגלה קבוצה במצוקה כפולה: זקנים בפריפריה הגיאוגרפית, החשופים לסכנה ממשית שמקורה הן במצבם הבריאותי והן בהיעדר תשתיות הגנה ונגישות לשירותי חירום.
הסיכון הכפול – מיקום ובריאות – כחוקרזקנה ובריאות המוח, אני עד למורכבות הייחודית של אוכלוסייה זו. זקנים המתגוררים בפריפריה הגיאוגרפית – בישובים נידחים, מושבים קטנים, ויישובים פריפריאליים – נתונים לאתגרים מורכבים בעת חירום. רבים מהם מתגוררים לבד או בבית נפרד משאר בני המשפחה, לרוב בבתים ישנים שאין בהם מרחב מוגן תקני. הם מתמודדים עם מכשולים רבים בעת חירום : ריחוק ממרכזי חירום ובתי חולים, זמני הגעה ארוכים של צוותי הצלה, תקשורת לקויה או כיסוי סלולרי חלקי, ולעיתים היעדר הדרכה מתאימה לתנאי החירום הייחודיים למקום מגוריהם. המציאות מורה שבהיעדר נגישות מהירה לעזרה, הזקנים בפריפריה הם בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר בעת אירועי חירום.
האתגר הקוגניטיבי והרגשי – מנקודת מבט מדעית, תגובתם של זקנים לסכנה איטית באופן טבעי, בשל הגיל ומגבלות פיזיות. בפריפריה הגיאוגרפית, המצב מורכב פי כמה: בקרב חולים עם דמנציה המתגוררים באזורים נידחים, רבים מהם כלל אינם מבינים שמתרחש אירוע חירום, אינם מסוגלים לעבד את המציאות החדשה, ועלולים להתנגד לעזוב את המקום המוכר להם – במיוחד כאשר האזור המוכר הוא הסביבה הכפרית או ההררית שבה הם חיו שנים רבות. מציאות זו מחייבת גישה רגישה וסבלנית, ליווי קבוע והסברים פשוטים. לצד ההיבטים הפיזיים והקוגניטיביים, יש להביא בחשבון את ההשלכות הנפשיות: פחד, חרדה מהמוות, תחושת בידוד קיצוני בשל הריחוק הגיאוגרפי, ובלבול. כל אלה מחמירים את המצוקה ומעמיקים את תחושת חוסר האונים.
האחריות המשפחתית והקהילתית – האחריות להגנה על הזקנים בפריפריה אינה מוטלת רק על המדינה, אלא גם על בני המשפחה והקהילה המקומית. מחקרי מראים שנוכחות של בן משפחה צעיר ובריא בסמוך לזקן בעת חירום היא לעיתים הגורם המכריע בין הישרדות לסכנה. בישובים קטנים ופריפריאליים, הקהילה מהווה רשת ביטחון חיונית. חשוב ללוות את ההורים והסבים, בעיקר בשעות הלילה, להרגיעם ולהוות עוגן נפשי ופיזי עבורם. בפריפריה, שכנים טובים ומנהיגים קהילתיים יכולים למלא תפקיד מכריע בזיהוי זקנים במצוקה ובמתן עזרה ראשונית.
המלצות מקצועיות לחיזוק החוסן הנפשי – על בסיס הניסיון המחקרי שלי, אני ממליץ על הצעדים הבאים לחיזוק תחושת השליטה והחוסן הנפשי של הזקנים בפריפריה:
- עידוד פעילות גופנית מתונה בהתאם למגבלות, גם בתוך הבית או בחצר.
- עיסוק בפעילויות קוגניטיביות כמו קריאה, כתיבה, שיחות טלפון ותשבצים.
- הפחתת צפייה מתמשכת בחדשות המגבירה מתח וחרדה.
- הקפדה על תזונה נכונה ונטילת תרופות סדירה– במיוחד חשוב בפריפריה שם הגישה לשירותי בריאות מוגבלת.
- שמירה על קשר רגשי וחברתי עם בני משפחה וחברים באמצעי תקשורת זמינים.
- הכנה מוקדמת של המרחב המוגן עם מים, תרופות, מזון יבש וציוד חיוני, כולל ערכת חירום מותאמת לתנאי הפריפריה.
קריאה למדיניות שוויונית ומותאמת מקום – על המדינה והרשויות המקומיות לפעול ללא דיחוי כדי לצמצם פערים ולהבטיח מענה הולם לאוכלוסיית הזקנים בפריפריה הגיאוגרפית. הצעדים הנדרשים כוללים: הצבת מיגוניות זמניות ביישובים נידחים חסרי מיגון, הקמת רשת מתנדבים קהילתית מיוחדת ליישובי הפריפריה, הנגשת הנחיות פיקוד העורף בצורה קולית, חזותית ופשוטה, חיזוק תשתיות התקשורת באזורים פריפריאליים להבטחת קליטת התרעות, הכשרת צוותי חירום מקומיים המכירים את המאפיינים הייחודיים של כל יישוב, הקמת מרכזי עזרה ראשונה מקומיים להפחתת זמני נסיעה לבתי חולים.
חובה לאומית ומוסרית – הזקנים בפריפריה הגיאוגרפית ראויים ליחס שוויוני, להגנה מלאה ולתחושת ביטחון פיזית ונפשית. המיקום הגיאוגרפי לא צריך להוות גורם מכריע בהישרדות בעת חירום. מוסדות המדינה והרשויות המקומיות מחויבות להגן על החלשים שבהם, לא רק בימי שגרה אלא גם ברגעי חירום. זוהי אינה רק חובה מוסרית, אלא גם חוב חברתי כלפי דור שתרם לבניין המדינה ולפיתוח הפריפריה, ואסור שיינטש בשעת חירום.
