בבוקר שמחת תורה (7 באוקטובר 2023), התהפך עולמו של איציק לביא מנהריה מקצה לקצה. בנו האמצעי, עומרי יעקב לביא הי"ד – רק בן 25, שגדל ולמד בצפת, לוחם גולני מצטיין, אמן גרפיטי מחונן ומתופף בעל נשמה כובשת – בילה במסיבת ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים יחד עם חבר ילדותו מצפת, גיל אבני הי"ד.

הקשר האחרון ביניהם התקיים בשעה 6:54 בבוקר. עומרי, שנשמע רגוע ושליו, הספיק לעדכן את אביו שהמשטרה מפנה את המבלים מהמקום. שבע דקות לאחר מכן, בשעה 7:01, הוא כבר היה ברכב עם גיל, והשניים דיווחו שהדרך צפונה חסומה וכי הם פונים דרומה על כביש 232. שלושה קילומטרים בלבד לאחר מכן, נגדעו חייהם על ידי המחבלים.

"בשעה 7:15 עומרי כבר לא ענה לטלפון", משחזר איציק את רגעי האימה. "בדיעבד, התחלתי לראות מה קורה בטלגרם ובטלוויזיה. לקחתי כיפה ותהילים והתחלתי לקרוא. באותה תקופה לא הייתי דתי, פעם בשנה הייתי הולך לבית הכנסת בנעילה של יום כיפור. אבל בתוך תוכי, כבר אז ידעתי שעומרי מת".
לבד מול המערכת
הימים הראשונים שלאחר האסון הפכו לסיוט בירוקרטי מתמשך. בניגוד לחללי צה"ל הזוכים למעטפת מערכתית מסודרת, משפחות חללי פעולות האיבה מוצאות את עצמן לא פעם מתמודדות לבדן מול המערכת. איציק, קצין בקבע לשעבר ששירת במשך 27 שנים, מצא את עצמו נלחם לבד על כל פרוצדורה, שלב אחר שלב, עד למציאת גופתו של עומרי והבאתו למנוחות. מגיל 17 ועד לאותה שבת שחורה, חי איציק חיים חילוניים לחלוטין. אלא שהשבר העצום פתח סדק עמוק אל העולם הפנימי של היהדות – כאילו שהחיבור הזה היה טמון בו תמיד ורק חיכה להתעורר. בתחילה הייתה זו שגרת התפילות, שעליה שמר כמו מכונה: מסגרת נוקשה שיצרה עבורו אי של שפיות בתוך הטירוף. חודש לאחר השבעה, הגיעה השיחה ששינתה את מסלול חייו לחלוטין.

"אחרי שעבר חודש, אמרתי לרב בבית הכנסת שסיימתי את החודש של הקדישים ואת מה שצריך מבחינת הלכות אבלות", מספר איציק. "והוא מסתכל עליי ואומר לי: 'מה זה סיימת? מי יגיד עליו קדיש במהלך השנה? אין לו ילדים'. חטפתי בוקס בבטן. באותו רגע אמרתי שאני מקפיד מעכשיו על שבת ועל תפילות".
כיפת ברזל נפשית
מאותו רגע, הפכו התפילות לעוגן מציל חיים. איציק החל להשכים קום מדי בוקר בשעה חמש לתפילה, וההקפדה על הלו"ז הצפוף הפכה לכיפת ברזל נפשית. ההחלטה המקורית נועדה לשנת האבל בלבד, אלא שבתוך אותה שנה הלכה לעולמה גם אמו של איציק, והוא המשיך בשמירת השבת והתפילות. לצידו לאורך כל הדרך עומדת בת זוגו, רחלי, שהתגייסה למסע הזה ללא תנאי. אפילו כשהיו בדרכים, נהגה לחפש עבורו באפליקציות בתי כנסת לאורך המסלול, רק כדי לוודא שלא יחמיץ אמירת קדיש לעילוי נשמתו של עומרי.

עומרי חי את חייו לאור המוטו שאף קעקע על גופו: Trust your vibes – סמוך על התחושות שלך. עיקרון זה הציל בעבר את חיי החיילים שעליהם פיקד בחברון, וכעת אביו ממשיך לצעוד לאורו, גם במחיר של שינוי מסלול דרסטי. לפני כשנה וחצי התפטר איציק מתפקידו כמנכ"ל חברה כדי למצוא שקט נפשי, ולהתמסר להנצחה ולחיבור הפנימי.
"כשאני מנגן, אני מרגיש שעומרי איתי"
אחד המיזמים המרגשים והאינטימיים ביותר של איציק לזכרו של בנו הוא החיבור לעולם המוזיקה. איציק מעולם לא היה מוזיקאי ולא גילה עניין בתחום, אבל עומרי היה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. מתוך רצון עמוק "לחיות את עומרי", החל איציק ללמוד נגינה בתופים אצל מורה פרטי, כשמקלות התיפוף המקוריים של בנו שמורים וממוסגרים בביתו. "כשאני מנגן, אני מרגיש שעומרי איתי מנגן", הוא משתף בהתרגשות. "זה חיבור רוחני שקשה להסביר במילים".

הזיכרון של עומרי מונצח גם בנוף ילדותו בצפת: בספטמבר 2025 נחנכה בעיר "כיכר ה-7 באוקטובר" לזכרם של חמשת הנרצחים, ילידי ותושבי צפת, שנספו בטבח המחריד: גיל אבני, אליסף בן פורת, גבריאל ישי בראל, אנטון גוריונוב ועומרי לביא הי"ד. לצד הנגינה והתפילה, מצא איציק משמעות גם בעשייה קהילתית. הוא השתלב בארגון "משפחה אחת", המעניק בית חם ומעטפת להורים שכולים – ובמיוחד להורים גרושים, הנאלצים להתמודד עם השכול לצד מורכבות משפחתית ותהליכי הנצחה מקבילים. לאחרונה הצטרף איציק גם ל"פורום צו החיים", המאגד משפחות שכולות, פדויי שבי ופצועי צה"ל, מתוך הבנה עמוקה כי הזהות והמסורת היהודית הן הכוח שמחזק ומאחד את עם ישראל מתוך הכאב.
איציק לביא בחר שלא לשקוע בחושך. הוא לקח את מקלות התיפוף, את שגרת התפילות והאמונה המחודשת, ואת הזיכרון החם של עומרי – ומנגן בעוצמה את מנגינת החיים שבנו לא הספיק להשלים. כך, לדבריו, הוא שומר על השפיות ובוחר בחיים מדי יום מחדש.
קשור
לגלות עוד מהאתר חדש בגליל
Subscribe to get the latest posts sent to your email.

















