מוסד הנישואין הוא מן המרכזיים בחברה האנושית, ומבוסס על שותפות, אמון ונאמנות הדדית. כאשר אמון זה מופר, ובמיוחד כאשר אחד מבני הזוג בוגד, עולה שאלה מורכבת: האם בגידה עשויה לשמש עילה לנישול מזכויות רכושיות, מזונות או ירושה?
המשפט הישראלי, על זרועותיו – הדתית והאזרחית – נדרש שוב ושוב לסוגיה זו. המתח המרכזי מצוי בין השאיפה לצדק מוסרי ואנושי לבין עקרון היסוד של שוויון וזכויות קנייניות בלתי תלויות בהתנהגות מוסרית.
חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון
המסגרת הנורמטיבית לחלוקת רכוש בין בני זוג בישראל מתבססת על שני מקורות עיקריים: חזקת השיתוף בנכסים (שפותחה בפסיקה עוד טרם חוק יחסי ממון) וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג–1973.
על פי חזקת השיתוף, קיימת הנחה כי בני זוג החיים יחדיו חיי נישואין תקינים ומנהלים משק בית משותף – מתכוונים לשיתוף בנכסיהם. החוק, מצדו, קובע מנגנון של איזון משאבים עם פקיעת הנישואין או המוות. בפסק הדין קבע בית המשפט העליון קביעה עקרונית: "אין לקשור בין מחדלים מוסריים או הפרת חובות הנאמנות הזוגית לבין הזכויות הקנייניות שנצברו במשך חיי הנישואין." המשמעות היא שבגידה, אף שהיא פוגעת קשות באמון ובקשר, אינה שוללת זכויות רכושיות.
השיקול המרכזי הוא קנייני – מהי התרומה הכלכלית של כל צד, כיצד נוהל משק הבית, ומה הייתה כוונת השיתוף. באותה רוח נפסק גם בתמ"ש (ת"א) 29570/96 פלוני נ' פלונית, שם טען בעל כי אשתו בגדה בו ולכן אינה זכאית למחצית הדירה. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי חזקת השיתוף נבחנת לפי ההתנהלות הכלכלית והחיים המשותפים, ולא לפי נאמנות אישית.
הפסיקה קבעה כי היסוד לשיתוף הוא כלכלי ולא מוסרי. השאלה המרכזית היא האם התקיימוצחיי שיתוף כלכלי וניהולי, לא אם התקיימה נאמנות רגשית או מינית.
ההיבט הערכי – בין מוסר למשפט -אחת הסוגיות העקרוניות שהעסיקו את בתי המשפט היא שאלת האם דיני המשפחה צריכים לשקף מוסר אישי.
במשך שנים, במיוחד טרם חקיקת חוק יחסי ממון, בתי הדין הדתיים נטו לקשור בין מוסר הזוגיות לבין הזכויות הכלכליות. אולם המשפט האזרחי הישראלי בחר בהפרדה מודעת: דיני המשפחה אינם זירה לשיפוט מוסרי אלא זירה של צדק חלוקתי.
השופטת טובה שטרסברג-כהן כתבה בפסק דין פלונית נ' פלוני: "הזכויות הכלכליות אינן אמצעי להענשת בן הזוג הסורר, אלא ביטוי לשותפות שנבנתה במשך שנים." גישה זו נובעת מתפיסה ליברלית של דיני הקניין: זכויות רכוש נצברות מתוקף מעשה והשקעה, לא מתוקף מידת מוסריותו של האדם.
ההיבט הדתי – הדין העברי והפסיקה הרבנית
במשפט העברי הבגידה נתפסת בחומרה רבה. אשה שנמצאה "זינתה תחת בעלה" עלולה לאבד את זכאותה למזונות ואף את כתובתה. ההלכה רואה במעשה הבגידה פגיעה בברית הנישואין עצמה, ולכן יש לה השלכות הלכתיות ישירות. עם זאת, בית המשפט העליון בפסק דין בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול קבע כי גם בתי הדין הרבניים כפופים לעקרונות היסוד של השיטה, ובייחוד לעקרון השוויון ולעקרונות הצדק הטבעי. לכן, גם אם בגידה עשויה להשפיע במישור הדתי (מזונות, גט), אין היא יכולה לשלול זכויות רכושיות מכוח הדין האזרחי, שכן רכוש משותף כפוף לדיני הקניין ולא לדיני המוסר.
במקרים מעורבים, בהם נדונות סוגיות רכוש גם בפני בתי הדין הרבניים, נדרש בית הדין לשקול את הדין האזרחי, ובפועל – פעמים רבות מאמצים הדיינים את עקרונות הפסיקה האזרחית.
ירושה ונישול עקב בגידה
תחום נוסף שבו מועלת לעיתים טענת בגידה הוא דיני הירושה האם בן זוג שבגד רשאי לרשת את בן/בת זוגו?
החוק אינו שולל זכאות לירושה בשל בגידה סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965 מכיר בזכויות של "ידוע בציבור" לירושה – ללא דרישה של נאמנות או בלעדיות.
רק אם המצווה הותיר צוואה מפורשת שבה נישל את בן/בת הזוג בשל בגידה – תכובד רצונו, כל עוד הצוואה נעשתה כדין ובאופן חופשי.
עם זאת, במקרים שבהם בן זוג טען לאחר מות המצווה לזכויות כ"ידוע בציבור", ייתכן שבגידה או נישואין מקבילים יחלישו את הראיות לקיומם של חיי שיתוף אמיתיים. כלומר, הבגידה אינה עילה משפטית לנישול, אך היא עשויה לשמש ראיה להעדר שיתוף בפועל.
שיקולים מוסריים לעומת עקרונות של צדק חברתי –הוויכוח בסוגיה זו אינו רק משפטי אלא גם פילוסופי. מצד אחד, יש הסבורים שבן זוג שבגד אינו ראוי ליהנות מפירות השותפות. מצד שני, המשפט נועד לשמור על כללים אחידים וצפויים, שאינם נעים לפי רגשות או שיפוט ערכי. בית המשפט העליון הישראלי בחר בעקביות בצד השני – הפרדה מוחלטת בין אשמה מוסרית לבין זכאות קניינית.גישה זו נועדה להבטיח יציבות משפטית, שוויון מגדרי, וצדק חלוקתי שאינו תלוי ביחסי הכוחות האישיים בין בני הזוג.
האם בגידת אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין היא בבחינת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע?
הכלל בחוק הנו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות מיוחדות לאחר שנבחן מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים
כבר נפסק כי נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע ע"י נטילת הזכויות ברכוש המשותף.
לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, אין הבוגד/ת מאבד זכויות הקניין שרכש/ה במהלך הנישואין אף אם נניח שהוא/היא האשם/מה היחיד בפירוק השיתוף. הלכת השיתוף חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן/בת הזוג במשך חיי הנישואין. הלכת השיתוף חלה גם ביחס ל"נכסי קריירה" שנצברו אצל אחד מבני הזוג, אלא אם התנו על כך הצדדים לפי הדין.
לדוגמא: בנימין הגיש תביעת גירושין נגד שולה רעייתו לבית הדין הרבני האזורי במסגרת תביעה זו טען כי שולה בגדה בו עם גבר אחר ולפיכך אין ליתן לה את חלקה בזכויות הסוציאליות שצבר במסגרת עבודתו בתקופת הנישואין. בני הזוג הגיעו להסכם גירושין, לו נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין, ולפיו הרכוש והזכויות שצברו במשך חיי הנישואין יחולקו ביניהם על פי חוק יחסי ממון. בנימין ביקש כי בית הדין יפעיל את סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ויקבע כי בגידתה של שולה עולה כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה וכי שולה אינה זכאית לחלק כלשהו מהזכויות הסוציאליות שהוא צבר במסגרת עבודתו.
בית הדין הרבני האזורי דחה את טענתו של בנימין אך בערעור שהוגש לבית הדין הגדול קבע זה כי זכויותיה של שולה אינן זכויות קנייניות כי אם "זכות תביעה לזכויות המגיעות לה עם פקיעת הנישואין" ועל כן, אין פגיעה בקניינה. בית הדין הגדול קבע, כי בגידה עולה כדי נסיבות מיוחדות לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והוסיף כי לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית בגין האשמה של פירוק הנישואין.
סוגיה זו הובאה בפני בית המשפט העליון שדחה את קביעת בין הדין וקבע: במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של "אשמה". פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי.
ומכאן שאין נענשים על נטישת הבית או בגידה למפרע ע"י נטילת הזכויות ברכוש המשותף, בין אם הרכוש משותף מכח הלכת השיתוף ובין אם חל חוק יחסי ממון; הלכת השיתוף חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות וגם ביחס ל"נכסי קריירה" של בני הזוג.
לסיכום:
בגידה כשלעצמה אינה עילה לנישול זכויות רכושיות. הזכויות נקבעות לפי תרומה כלכלית, כוונת שיתוף, ודרך החיים המשותפת.
במישור הדתי – בגידה עלולה לשלול מזונות או כתובה, אך לא בהכרח זכויות רכושיות לפי הדין האזרחי.
במישור הירושה – רק צוואה מפורשת יכולה לנשל בן זוג בשל בגידה. בהיעדרה, אין שלילה אוטומטית של זכאות.
בתי המשפט האזרחיים דוחים ניסיון "להעניש"בגין בגידה, ומדגישים שהמשפט אינו כלי לנקמה מוסרית אלא למימוש זכויות.
המגמה הכללית: חיזוק ההפרדה בין מוסר למשפט, והגנה על זכויות קנייניות של כל אחד מבני הזוג, גם כאשר האמון האישי קרס.
