מאת: זוהר שטיינברג, כתב רכב חדש בגליל
יש אנשים שזוכרים את החיים לפי הדירות שבהן גרו, העבודות שעברו או המקומות שבהם טיילו. אצלי הזיכרונות מגיעים עם ארבעה גלגלים. כל תקופה בחיים מחוברת לרכב אחר, וכל אחד מהרכבים האלה סיפר משהו על האדם שהייתי באותו רגע
כשאני חושב עליהם היום, אני לא רואה רק ברזל, מנוע וצמיגים. אני זוכר את ההתרגשות, את החברים, את המוזיקה ואת התחושה שהרכב שלי, גם אם לא היה הכי חדש או הכי יקר, הוא הדבר הכי מיוחד על הכביש.
הפיאסטה עם הלהבות מתוצרת בית
הכול התחיל בסביבות שנת 2000, עם פורד פיאסטה משומשת שקניתי מבחור בטבריה. היא לא הייתה מכונית ספורט אמיתית, אבל מבחינתי היא הייתה הדבר הכי קרוב לכך. היו לה צמיגים רחבים יותר, מתלים קשיחים ורעש מנוע מיוחד, או לפחות כזה שנשמע לי מיוחד כשהייתי בשנות העשרים לחיי.
באותה תקופה לא היה צריך מסך ענק, תאורת אווירה או מצב נהיגה ספורטיבי כדי להתרגש ממכונית. לפעמים הספיקו ארבעה גלגלים יפים, הגה ביד וקצת יותר רעש מהאגזוז.
אבל הפרט שהפך את הפיאסטה שלי לבלתי נשכחת היה דווקא משהו שלא הגיע מהמפעל. עיצבתי בעצמי מדבקות בצורת להבות, גזרתי אותן ביד והדבקתי על שתי הדלתות. כן, להבות. זה היה באופנה אז, ולרגע הייתי משוכנע שהמדבקות הוסיפו לפחות עשרים כוחות סוס.
היום אני מסתכל לאחור ומחייך. זאת הייתה פיאסטה צנועה עם להבות ביתיות, אבל בתוך הראש שלי נהגתי במכונת מרוצים. אולי זה היה כל הקסם של התקופה: לא היה צריך הרבה כדי להרגיש שיש לך משהו מיוחד. קצת דמיון, מעט השקעה והרבה ביטחון עצמי עשו את העבודה.
בסופו של דבר מכרתי את הפיאסטה לבחור מבירייה, ליד צפת, שקנה אותה עבור הבת שלו. הדבר הראשון שתפס אותה היה דווקא המדבקות שהכנתי. היא התלהבה מהן באמת, ואני מודה שהרגשתי גאווה. איפשהו בגליל המשיכה לנסוע פיאסטה קטנה עם להבות שנגזרו ביד, והעיצוב הביתי שלי עבר לנהגת הבאה.
מהקוואסאקי לקבריולה אדומה
בשנת 2006 מכרתי את הקוואסאקי נינג'ה ZX-9R הירוק שלי. אחרי אופנוע כזה קשה לעבור סתם למכונית סגורה ולהרגיש שהכול כרגיל. חיפשתי משהו שיחזיר לי לפחות חלק מתחושת האוויר הפתוח, ואז מצאתי את פורד אסקורט XR3i קבריולה האדומה.
ראיתי אותה קודם אצל חבר ולא הצלחתי להוציא אותה מהראש. מבחינתי היא הייתה בדיוק מה שחיפשתי: אדומה, פתוחה, בולטת ובעיקר מלאה באופי. החזקתי אותה בערך שנתיים, ובתקופה הזאת היא הפכה לחלק מטקס קבוע: חברים, מוזיקה בעוצמה גבוהה במערכת שהתקנתי, גג פתוח ופוזה של מיליון דולר.
לא התביישתי בזה אז, ואני לא מתבייש בזה גם היום. לפעמים קונים רכב כדי להגיע לעבודה, ולפעמים קונים רכב כי רוצים לחייך עוד לפני שמסובבים את המפתח.
אבל הזיכרון החזק ביותר מהאסקורט לא קשור לפוזה או למערכת השמע. באחת הנסיעות באזור צפת יצאנו עם הגג פתוח, ופתאום התחיל לרדת גשם. החברים שישבו איתי צעקו שאעצור ואסגור את הגג. במקום לעצור, המשכתי לנסוע ונקרעתי מצחוק בזמן שהגשם ניתז לתוך הרכב.
תארו לעצמכם את התמונה: קבריולה אדומה נוסעת בגשם, כולם צועקים, המים נכנסים מכל כיוון ואני צוחק כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר בעולם. זה היה מטופש, רטוב ומצחיק בטירוף. עד היום, כשאני נזכר ברכב הזה, אני לא חושב קודם על המנוע או על הגג. אני שומע את הצחוק.
הקליאו השחורה שאיש לא לקח ברצינות
אם הפיאסטה הייתה על החלום והאסקורט הייתה על החוויה, רנו קליאו RSI שחורה משנת 1994 הייתה על הפתעה.
מבחוץ היא נראתה כמעט רגילה. רק מי שהכיר מכוניות ידע לשים לב לשלוש הדלתות ולחישוקים המיוחדים, שהיו, אם לומר את האמת, לא בדיוק שיא היופי. זאת הייתה מכונית שקל מאוד לזלזל בה, וזו בדיוק הייתה הטעות.
אני קראתי לה “מפלצת בתחפושת של רכב רגיל”.
באחד הימים חזרתי מהעבודה בכביש מקריית שמונה לכיוון צפת. ברמזור נעצרה לידי הונדה סיוויק חדשה, שנחשבה אז לרכב “וואו”. נהג בה בחור צעיר, ולידו ישבה החברה שלו. הוא סימן לי לפתוח את החלון ושאל בחיוך מזלזל: “יש רייס?”
הם הסתכלו על הקליאו השחורה שלי והתחילו לצחוק. עניתי לו בחיוך: “תתחיל, אני כבר אחכה לך בצומת”.
מה שקרה אחר כך שינה לו מהר מאוד את הבעת הפנים. הקליאו הקטנה הפתיעה אותו, ובצומת הבא הוא עצר לידי כשהחיוך כבר נעלם. “מה זאת המפלצת הזאת?” הוא שאל. “מה מסתתר שם?”
חייכתי ואמרתי לו: “רואים שאתה לא באמת מבין ברכבים”. הוספתי גם שהרכב כנראה שייך להורים שלו. לא המשפט הבוגר ביותר שאמרתי בחיים, אבל באותו רגע הוא הרגיש מתאים בדיוק.
היום ברור לי שמרוצים בכביש ציבורי אינם דבר חכם או מומלץ. אבל הזיכרון נשאר, לא בגלל המהירות אלא בגלל המהפך: שנייה אחת זלזלו ברכב, ובשנייה הבאה רצו לדעת עליו הכול. הקליאו לימדה אותי שלפעמים דווקא מה שלא צועק מבחוץ מסתיר את הסיפור המעניין ביותר.
בסוף, אנחנו זוכרים את עצמנו
שלושת הרכבים האלה לא היו רק אמצעי תחבורה. הם היו חלק מהזהות שלי בתקופות שונות: הפיאסטה שרצתה להיראות ספורטיבית, האסקורט שחיפשה שמחה ואוויר פתוח, והקליאו שתמיד נתנה לאחרים לזלזל בה לפני שהפתיעה אותם.
אולי בגלל זה אנחנו זוכרים מכוניות ישנות באהבה גדולה כל כך. אנחנו לא מתגעגעים רק לרכב. אנחנו מתגעגעים לחברים שישבו לידנו, למוזיקה שהתנגנה, לכבישים שבהם נסענו ולגרסה הצעירה יותר של עצמנו, שהייתה צריכה הרבה פחות כדי להתרגש.
המכוניות נמכרו והמשיכו לבעלים אחרים, אבל הסיפורים נשארו אצלי. כנראה שרכב טוב לא נמדד רק במספר הקילומטרים שעבר, אלא גם בכמות הזיכרונות שהשאיר מאחור.
מחפשים לקנות, למכור או להחליף רכב בין אנשים פרטיים בלבד? ב-AutoTrust כל רכב יכול להגיע לבעלים הבא יחד עם הסיפור האמיתי שלו.
רוצים לשתף אותנו בחוויה אישית בלתי נשכחת שאתם זוכרים עם הרכב או האופנוע שהיה לכם ונעשה את הכתבה על הרכב שהיה לכם? שלחו אלינו בקצרה, ואולי הכתבה הבאה תהיה שלכם.. [email protected]
לגלות עוד מהאתר חדש בגליל
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
