"כשמדובר בשירות התנדבותי עבור הבנות. כולן מגיעות עם המון רעל בעיניים"
אם אתם חווים יום חלש או חסר מוטיבציה, אולי כדאי שתקראו את הסיפור הבא, סיפורה של לינוי צדיקפור מכרמיאל, בו תמצאו מקור להשראה, למוטיבציה ולאמונה בעצמך. ישבנו לראיון עם רב"ט צדיקפור (19) על מנת לשמוע ממקור ראשון כיצד התחילה את שירותה הצבאי במקום אחד, כתצפיתנית- ממנו הגיעה לתפקיד אחר, בחיל אחר, בגזרה אחרת. או במילים אחרות: הכירו את רב"ט לינוי צדיקפור, לוחמת קרקל.
לינוי, תושבת כרמיאל מבטן ומלידה אשר למדה בבי"ס היסודי "איריסים" ובתיכון פסגות בעיר, היא השלישית מבין ארבעת האחים לבית משפחת צדיקפור. אחותה הגדולה שירתה כתצפיתנית, בעוד אחיה הגדול העביר את שירותו כלוחם בחטיבת גבעתי. אחיה הצעיר, לדבריה, "מתחרה באחותו", ומעוניין לבצע את השירות הכי קרבי שיש. את נעוריה העבירה בעיקר בתחום הריקוד, אשר תפס חלק משמעותי מחייה. כאשר הגיוס לצה"ל הלך והתקרב בצעדי ענק, היה ברור לה שלא משנה מה תעשה, המטרה המרכזית היא לתרום כמה שיותר מעצמה.
"הייתי אמורה להתגייס לתפקיד של חובשת מרפאה", היא נזכרת, "אבל בתוך תוכי רציתי שטח, רציתי תפקיד יותר משמעותי כחובשת קרבית. הבנתי שאת התפקיד ניתן לשנות ביום הגיוס, לשם הגעתי כמו כולם ביום המיועד".
בעוד בראשה כבר דמיינה כיצד היא הולכת לשכנע את קצין המיון שיש לה את הנתונים לעל מנת לשרת כחובשת קרבית, הקצין חשב אחרת. "הוא אמר לי שיש לי נתונים שמתאימים ללוחמה. הרגשתי שבתפקיד הזה אוכל למצות את עצמי בצורה הטובה ביותר, לכן הלכתי הביתה וחיכיתי שיזמנו אותי לראיון המיועד ללוחמות".
אולם לא הכול הלך כפי שתכננה, ובעוד היא מכוונת את עצמה ללוחמה- לא עברה את הראיון. "מאוד כעסתי", היא מודה, "מדובר בתפקיד התנדבותי, ולא היה מקובל עליי שיגידו לי מי אני ולמה אני מתאימה". בלית ברירה, חזרה לשיבוצה המקורי- חובשת מרפאה, אולם במקביל הוצע לה לשרת כתצפיתנית, מה שהקנה לה מספר שבועות נוספים טרם הגיוס. "חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת על מנת לנסות להתקבל שוב ללוחמה".
תוך כדי שהיא ממתינה לראיון נוסף, הגיע מועד גיוסה לתפקיד התצפיתנית. "מדובר בתפקיד חשוב ומעניין מאוד, שלא יובן לא נכון", היא מבהירה, "אבל משהו עדיין צבט לי בלב. ישבתי מול המסך בחמ"ל וראיתי את הלוחמים פועלים בשטח, ורק רציתי להיות שם איתם. כשעוד הייתי בטירונות, ביומה השני, ראיתי שמישהו מחפש אותי שוב ושוב ושוב. הסתבר לי שבקשתי התקבלה ושאני זוכה לראיון נוסף. שמחתי מאוד, אבל במקביל הבנתי שכבר נכנסתי לחיל מסוים, לתפקיד מסוים, ושלא הולכים לוותר עליי בכזאת קלות".
תוך כדי שהיא מתאמצת לבצע את המעבר דרך מפקדיה, "שעזרו לי מאוד", כבר סיימה את הקורס ועלתה לתפוס קו מבצעי בגזרת שכם. "הייתי שם חודשיים, ובאמת הרגשתי משמעותית בכל רגע בחמ"ל. ועדיין, השטח משך אותי. הייתי יושבת עם הלוחמים בגזרה ורואה איך הם יוצאים לסיורים ולפעילויות מעניינות, ורק רציתי להיות שם. ישיבה מאחורי מסך, עד כמה שהיא הביאה תועלת, לא הייתה בשבילי".
וכך, ארבעה חודשים לאחר שהתגייסה, התגשם חלומה של לינוי. "הצטרפתי להכשרה של מחזור מרץ 15 בגדוד הקרקל. ממש חזרתי להתחלה, לטירונות. זה היה קצת מוזר לחזור, עם מעט הניסיון שהיה לי בצבא, שוב למשמעת של הטירונות. אבל כל מי שמתגייס למקום כזה בא עם המון מוטיבציה ורצון לשרת שירות משמעותי, במיוחד כשמדובר בשירות התנדבותי עבור הבנות. כולן מגיעות עם המון רעל בעיניים ו'רבאק'".
ומה לגבי הבנים? האם זה נכון שבנים שמגיעים לקרקל לא ממש רוצים להיות שם?
"אז נכון, זה הרושם שנוצר, אבל במקרים רבים הבנים שמגיעים לכאן אומרים לעצמם שהם הם כבר פה- הם יפיקו מכך את המיטב. כל אחד מנסה לתרום כמיטב יכולתו, להתקדם ולצאת לקורס מ"כים וכו'. באיזשהו מובן, נוצרת איזושהי תחרות בין הבנים לבנות. הבנים רואים את הבנות סוחבות משקלים גדולים, ואומרים לעצמם שאם הן יכולות- אין סיבה שהם לא יעשו את זה. באיזשהו מקום, השירות המעורב נורא מגבש. רואים אחד את השני במצבים הכי קשים, פיזית ומנטאלית, וזה יוצר קשר שנשאר לתמיד. את האנשים האלה אני אזכור בתור האנשים שהיו שם בשבילי".
איזו מין אווירה יש בגדוד?
"אחרי הכול, בשורה התחתונה, הכול נעשה באווירה טובה ובתחושת משפחתיות גדולה. זה כאילו יש לי המון אחים ואחיות חדשים. אפשר לומר שהבנים הם כמו אחיות, אפשר לספר להם הכול".
בדיעבד, אין בך שום שמץ של חרטה על המעבר שעשית?
"ממש לא. מדובר בגדוד שכבר הוכיח את עצמו לאורך השנים האחרונות, כגדוד מבצעי ומקצועי שמכשיר את החיילים שלו להיות הכי טובים שיש. ברגע שעברתי תפקיד, באמת שאלתי את עצמי אם אני עושה את הבחירה הנכונה, אבל בדיעבד אני באמת לא מצטערת לשנייה אחת, אף על פי שהגזרה שתפסתי כתצפיתנית הייתה מבצעית ומעניינת ולמרות העובדה שאני משרתת שלוש שנים, ולא שנתיים כמו יתר הבנות".
