מאת: זוהר שטיינברג, כתב רכב-חדש בגליל
״רגע, זה ריינג׳ רובר? אה, זה ג׳אקו? יפה… וההיא ג׳ילי? סליחה, BYD״. זאת יכולה להיות שיחה דמיונית בחניון אבל השאלה שמאחוריה רצינית: למה כל כך הרבה מכוניות חדשות נראות כאילו נפגשו אצל אותו ספר וביקשו בדיוק אותה תספורת?
לא כל המכוניות הסיניות דומות ובוודאי שלא כולן מעתיקות ובכל זאת, יש דגמים שמפעילים אצלנו מיד את תחושת ה״כבר ראיתי אותך איפשהו״ את מוכרת לי. לפעמים אלה הפרופורציות, לפעמים הפנסים ולפעמים מספיקים גג כהה וידיות שקועות כדי שהמוח ישלים לבד את הסמל. לפני שמכריזים שמצאנו תאומים שהופרדו במפעל, כדאי להעמיד אותם זה לצד זה.
ג׳אקו 7 וריינג׳ רובר איווק : הרושם מוכר, הפרטים שונים, נצורה מזכירה מאוד מה קורה פה?
במבט ראשון אפשר להבין את האסוציאציה, בשניהם יש מכסה מנוע גבוה, משטחים נקיים יחסית, גג שמודגש באמצעות צבע כהה וחלונות צד שיוצרים תחושה של תא נוסעים עטוף. אלה מרכיבים שמתקשרים למראה יוקרתי ומוצק, גם כשאין שום בוץ על הצמיגים.
אבל הביטו שוב בחזית, לג׳אקו יש שבכה גדולה עם פסים אנכיים ויחידות תאורה נפרדות; באיווק הפנסים צרים ומשוכים לצדדים והשבכה בעלת אופי אחר, גם קו החלונות והיחס בין שטח הזכוכית למרכב אינם זהים, האיווק נראה מכונס וספורטיבי יותר, והג׳אקו זקוף ורבוע יותר.
זאת השוואה חזותית, לא קביעה על העתקה. גג כהה אינו תעודת לידה בריטית וידית שנעלמת בתוך הדלת אינה הופכת שתי מכוניות לאותה מכונית. ההיכרות היא עם שפה עיצובית: מראה שמבטיח נוכחות, ניקיון ויוקרה עוד לפני שפתחנו את הדלת.
ג׳ילי EX5 ו־BYD אטו 3: אותו סוג משפחה, פנים אחרות
כאן הדמיון פחות דרמטי וזה דווקא מעניין. שתיהן מכוניות פנאי חשמליות בעלות קווים מעוגלים, חזית ללא שבכת קירור גדולה ומרכב שמנסה לשלב מראה מודרני עם שימושיות משפחתית. בחניון עמוס, כשהעין קולטת רק חרטום חלק ופנסים צרים, אפשר להבין מאיפה מתחיל הבלבול.
מקרוב רואים הבדלים ברורים, לאטו 3 קו צד שעולה לכיוון האחוריים ועיטור בולט באזור הקורה האחורית, ה־EX5 מציג משטחים רגועים יותר וידיות דלת שקועות. לא מדובר בשני דגמים זהים וגם הבסיס ההנדסי שונה: ג׳ילי מציינת ארכיטקטורת GEA ואילו האטו 3 מבוסס על הפלטפורמה החשמלית של BYD המכונה e-Platform 3.0. דמיון חיצוני אינו מעיד על אותה שלדה או אותה סוללה.
למה :צ'רי מזכירה אקספנג שמזכירה זיקר שמזכירה וויה שמזכירה ….
ופה נמצא חלק מהתשובה, אנחנו מסתכלים על מכוניות שנועדו לפתור בעיות דומות: להסיע משפחה, לספק מרחב ולהיראות עדכניות. כשהדרישות דומות, חלק מהפתרונות החזותיים מתקרבים, זה עדיין משאיר למעצבים הרבה מקום לאופי אבל לא תמיד מבחינים בו ממעבר החצייה.
גם אופנה עושה את שלה. פעם רצינו פנסים עגולים כפולים, אחר כך מכסה מנוע עם קפלים חדים, והיום פס תאורה רוחבי יכול להופיע אצל מותגים שאין ביניהם שום קשר. תעשיית הרכב, כמו ארון הבגדים שלנו, מגלה מדי כמה שנים שכולם החליטו להיות מיוחדים באותה צורה.
צריך גם להיזהר מהשוואות שמסדרות את התוצאה מראש, צילום נמוך יכול להפוך מכונית משפחתית לשרירית, עדשה רחבה משנה פרופורציות, צבע שחור מסתיר קווים. לכן התמונות כאן הן להתרשמות מהעיצוב ולא מדידת דמיון מדעית, הזוויות אינן זהות, וגם חישוקים ורמות גימור עשויים לשנות את הרושם.
ומה עם המשפט ״הסינים פשוט מעתיקים״? הוא קצר ונוח, אבל קצר מדי בשביל ענף שלם. נכון יותר לבחון דגם מול דגם ולהצביע על פרט מסוים: צורת חלון, מבנה פנס, קו גג. ״מזכיר לי״ הוא משפט לגיטימי. ״העתיקו״ כבר דורש ראיות שאי אפשר להפיק ממבט ברמזור.
ולקונה יש שאלה חשובה יותר: מה קורה אחרי שהמכונית הפסיקה להזכיר משהו אחר? האם המושב נוח, האם רואים החוצה, האם התפעול ברור והאם נשאר מקום לילדים ולתיקים? בעלייה הביתה בגליל, סמל שמזכיר מותג יקר לא יפצה על מושב שלא מתאים לגב.
אפשר ליהנות מהבדיחה ולשמור על הבחנה מקצועית, ״בדקתי ריינג׳ רובר, סליחה, ג׳אקו״ עובד כקריצה הוא לא תחליף לבדיקה, בסוף, מכונית יכולה להזכיר את השכנה מבחוץ ולהיות שונה ממנה כמעט בכל מה שחשוב לבעלים. את החליפה רואים בחניון. עם המכונית עצמה צריך לחיות.
אז למה באמת המכוניות החדשות ממש דומות? למה צרפתיות מזכירות איטלקיות? למה סיניות פתאום נראות כמו רכב שטח מוכר או כמו הרכב של השכן? אולי בסוף נגלה שכמות המעצבים בעולם נמוכה משחשבנו, או שפשוט המשפט הנדוש: "הדשא של השכן נראה תמיד ירוק יותר" משפיע על המעצבים של היצרניות. את זה נשאיר לדמיון וכנראה בהמשך לבתי המשפט שיבחנו העתקות. בינתיים אני חושב שהתחרות בריאה ועושה לנו רק טוב כצרכנים ונכון שכולם רוצים רכב עתידי שנראה הכי יפה וכמו חללית אך גם לזה יש גבול.
וכמו שאני תמיד אומר: ״אין חבר נאמן, יותר מנסיעת מבחן״.
לגלות עוד מהאתר חדש בגליל
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
