רבים לפניי כתבו מאמרים על השואה ורבים אחריי יעשו זאת. מבחינתי זו לא הפעם הראשונה שאני אוזר אומץ ומתייחס לנושא הכאוב הזה במאמר נוקב ואישי. כמי שגדל בבית של ניצולי שואה וחווה עמם ביחד את אותה צלקת נפשית שליוותה אותם לכל החיים ונשארה בנפשי.
אומנם נולדתי 17 שנים לאחר נפילת הרייך השלישי והעומד בראשה הצורר, אדולף היטלר, אבל הזיכרון היה עדיין טרי אצל אבי ואימי ומספיק היה להסתכל בפניהם כדי לחוש מהטראומה שהם עברו. כל השנים בבית ברחוב בלפור בעיירת הולדתי באור עקיבא, ניסו הוריי להדחיק את הזוועות הצידה ומיעטו לדבר על כך, אך את הצלקות הנפשיות היה קשה להם להסתיר. ידעתי מאחיי הגדולים זיוה וחיים כי אבי, היה שבוי במחנה עבודה ומאוחר יותר הוכרח לעבוד ברכבת המוות ברומניה, אותה רכבת שהובילה יהודים למחנה הריכוז טרגו ז'יו. אבי הציל שלושה יהודים כששיכנע את החיילים הגרמנים כי השלושה אינם בחיים ובכך הציל אותם.
מי שהציל את אבי, היה כומר מקומי מהעיירה טרגו פרומוס, שלקח את אבי תחת חסותו ואמר לנאצים שמדובר בנוצרי ובכך הציל את חייו. אך זה לא הציל את סבי וסבתי מצד אמי שגוועו למוות וקבורים עד היום בבית העלמין היהודי בעיר רומן ברומניה. כבן זקונים שגדל אצל הורים שהיו מראשוני המתיישבים במעברה בקיסריה שמאוחר יותר בשנת 1953 הפכה לעיירת עולים גאה בשם אור עקיבא אני נורא מצטער שלא הצלחתי לנהל שיחה עם אבי על מה שחווה באופן אישי באותה תקופה נוראה, אולי בגלל שהוא לא רצה לספר או שאני לא רציתי להעלות את הנושא הרגיש הזה. אבי היה גאה בהיותו יהודי ולא רק שהיה גאה, הוא אף שירת כלוחם במלחמת סיני כשהעברית כלל לא שגורה בפיו. בשבילו לשרת את המדינה זה היה ניצחון על הנאצים.
בכל ערבי הזיכרון של יום השואה אבי סרב בתוקף להשתתף באותם טכסים שנערכו במתנ"ס המקומי בגלל הזיכרונות והמראות שרדפו אותו יום יום, שעה שעה, דקה דקה. אבי כל כך תיאב את הגרמנים שלא יכול היה להקשיב לשפה הגרמנית עד יום מותו. אבי שהיה מראשוני הסוחרים באור עקיבא נפטר בשנת 1993 כשהוא מותיר אחריו הרבה שאלות שמבחינתי עד היום הם לא פתורות. גם פעמיים של טיולי שורשים ברומניה, שעשיתי לאחרונה לא נתנו לי מענה.
אבי מבחינתי הוא היה גיבור שאת אדישות העולם להכחדת היהודים ע"י היטלר הוא שילם בחייו 43 שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה. גם אימי שאיבדה את שני הוריה ע"י הנאצים ימח שמם, מיעטה לדבר על החיים בגולה אך כשהגענו לשיחה על המדינה, היא כל כך שמחה לדבר על מדינת היהודים שהיה עבורה חוף מבטחים למרות שהדרך שהיא ואבי עשו ארצה לא הייתה סוגה בשושנים ועברה תלאות רבות בספינה רעועה דרך קפריסין עד לישראל. בשביל הוריי העליה לארץ ישראל עם אחותי הגדולה זה לא רק היה לתקוע יתד בארץ ישראל ולתרום לצמיחתה ולגידול דור חדש של יהודים צבריים , אלא להמשיך את הדורות הבאים לבנות את המדינה שבירתה ירושלים לאהבה לאחווה ולשלום ולעשות הכול שמה שהדור ההוא עבר לא יעברו ממשיכינו בחיים. אמי נפטרה מצער שנה לאחר מות אבי כשהיא מותירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים. אגב רק בשנים האחרונות נודע לי שהיא הספיקה בחייה לתת עדות ניצול במוזיאון יד ושם. מוקדש בהערצה להוריי, פנחס וחיה-שרה ינקו. מאת: מאיר ינקו.
