מאת: זוהר שטיינברג- כתב רכב חדש בגליל
מי שגדל בצפת והסביבה זוכר שפעם בשנות ה 90 יציאה לבילוי לא התחילה בכניסה למועדון היא התחילה הרבה קודם, מול המכונית שחנתה ליד הבית במפגש חברים כל פעם במקום אחר .
עוד לפני שהתניעו כבר הייתה התארגנות שלמה, מי נוהג, מי מצטרף, מי יושב מאחור ומי ליד הנהג, מי מביא מוזיקה והאם בכלל יש מספיק דלק לנסיעה, לא היה טלפון שהציג מסלול, חישב זמן הגעה או התריע על עומס בכביש, במקרה הטוב ידענו בערך מתי יוצאי,. מתי חוזרים? זו כבר הייתה שאלה אחרת לגמרי.
בימי רביעי, חמישי, שישי ולעיתים גם בשבת, היציאה מצפת הייתה אירוע המכונית לא הייתה רק כלי תחבורה היא הייתה חדר ההמתנה, מערכת ההגברה, נקודת המפגש ולעיתים גם המקום שבו התקבלו ההחלטות החשובות ביותר של הערב, לאן נוסעים, איפה עוצרים ומי מכיר מישהו שכבר נמצא שם, סוג הרכב לא כל כך עניין , מה שעניין זה מי יכול להוציא רכב באותו היום ולאסוף את החברים (בתקופה הזאת לרובנו היה הרכב של ההורים).
השלב הראשון היה הירידה מצפת לכיוון ראש פינה פותחים את הערב במועדון ליד תחנת הדלק, זאת לא הייתה סתם דרך ממקום למקום ככל שיורדים מהעיר, האוויר משתנה, הכביש נפתח והתחושה היא שהשגרה נשארת מאחור גם אם מדובר בנסיעה קצרה יחסית, בראש היא הרגישה כמו מעבר לעולם אחר.
בראש פינה אפשר היה להתחיל את הערב, לפעמים שם היה הבילוי עצמו, ולפעמים זאת הייתה רק התחנה הראשונה, נפגשים, מסתכלים מי הגיע ועם איזה רכב, מחליפים כמה מילים ומחליטים אם נשארים או ממשיכים צפונה, בתקופה שבה המכונית אמרה לא מעט על הנהג שלה, גם החניה הייתה חלק מהמופע לא היה צורך ברכב יוקרתי במיוחד, מספיק שיש לך רכב עם 4 גלגלים להסיע את כל החברה ( גם שני גלגלים עשו את העבודה ). לפעמים ג'אנטים, מערכת טובה, צבע מבריק או אגזוז שנשמע קצת יותר נוכח הספיקו כדי למשוך מבטים או פשוט אחד החברים שהיה מוציא את הראש מהחלון וצועק לכל עבר.
אחרי ראש פינה עלינו על כביש 90 לכיוון קריית שמונה המקטע הישר שחוצה את עמק החולה היה חלק בלתי נפרד מהחוויה החלונות פתוחים, המוזיקה חזקה והשיחה בתוך הרכב מתנהלת בצעקות, אף אחד לא כועס, פשוט אי אפשר לשמוע אחרת ואם הייתה מערכת חזקה, כל האוטו הרגיש אותה. אם לא הייתה, גם הרדיו המקורי עשה את העבודה העיקר שיהיה "רעש" לערב, ובואו נדבר על "סגירת הסקאלה"(מד מהירות) של הרכב בכביש הזה, או עדיף שלא…
הדרך עברה ליד קיבוץ איילת השחר שם היה עוד מועדון בוא נפגשו מכל אזור הצפון , חיפה, טבריה, כל הקיבוצים והמושבים בצפון וכן גם מהמרכז הגיעו , והמשיכה צפונה מה שנקרה סבב מועדונים. הנוף בחוץ היה חשוך ברובו, אבל בתוך המכונית היה עולם שלם מוסיקה בווליום גבוה ,צחוקים, ויכוחים, תכנונים ושינויי כיוון של הרגע האחרון, לפעמים מישהו היה בטוח שהוא יודע בדיוק לאן נוסעים, ורק אחרי כמה דקות התברר שהביטחון שלו היה מרשים יותר מהזיכרון.
אחד המקומות שנשארו בזיכרון התקופה הוא מועדון הברחש למי שזוכר, אחרי קריית שמונה מוסיקה מדהימה לאוהבי הרגאיי , הרוק כבד והופעות חיות שהיו במקום. בדרך אליו כבר היה ברור שהנסיעה עצמה היא חלק מהלילה מי שיצא מצפת לא קפץ לחמש דקות למועדון ליד הבית הוא הקדיש ערב שלם למסלול, ומשם היו גם ממשיכים לבילויים בקיבוצים נוספים באזור או נוסעים לכיוון משגב-עם במעלה ההר מעל קריית שמונה כאשר גם שם היו מועדונים בקיבוצים, בהתאם ליום, לחברים ולמה שנראה באותו רגע הכי מעניין.
לא בכל ערב הגיעו לכל המקומות, ולא כל יציאה הייתה מסע מתוכנן, להפך, חלק מהקסם היה בחוסר התכנון מתחילים בראש פינה, שומעים משהו, פוגשים מישהו וממשיכים סופ"ש של בילויים היום אפשר לדעת מראש מי נמצא בכל מקום, לראות תמונות, לבדוק דירוגים ולשלוח מיקום מדויק. אז המידע עבר מפה לאוזן, לעיתים דרך חבר שפגש חבר בחניה. זה היה פחות יעיל, אבל הרבה יותר הרפתקני.
גם המכוניות היו אחרות הן היו פשוטות יותר, רועשות יותר ולעיתים פחות נוחות. לא היו מסכי מגע ענקיים, חיבור אלחוטי לטלפון או תאורת אווירה שמחליפה צבעים, המזגן, אם עבד היטב, נחשב להצלחה בפני עצמה ובכל זאת, היה בהן משהו שחיבר בין האנשים. הנהג לא קיבל הוראות מאפליקציה, והנוסעים לא בהו כל הדרך במסכים. מישהו היה צריך לקרוא את הכביש, מישהו אחר לבחור את המוזיקה, וכולם היו חלק מהנסיעה והיה תמיד את הבלגניסט שעשה צחוקים וצרות כל הדרך, בכל חבורה יש אחד כזה לפעמים שניים.
לרכב היה גם תפקיד חברתי הוא קבע כמה אנשים יכולים להצטרף, מי אוסף את מי ומי צריך לחכות בפינה כי הנהג כבר בדרך, רכב קטן התמלא מהר, אבל באותם ימים תמיד נמצא פתרון- לפעמים יצאו כמה מכוניות יחד, וכבר בירידה מצפת נוצרה שיירה קטנה, לא שיירה מאורגנ, עם קבוצת הודעות ומיקום חי, אלא כמה חברים שידעו פחות או יותר לאן נוסעים וניסו לא לאבד זה את זה בדרך.
כמובן, כשנזכרים בתקופה ההיא צריך גם לומר משהו חשוב: נהיגה ובילוי חייבים להישאר מופרדים מאלכוהול. מה שנראה בעבר קליל או מובן מאליו אינו בהכרח נכון או בטוח. נהג תורן, מונית או סידור לינה הם חלק מהאחריות, הנוסטלגיה יכולה להיות מתוקה, אבל היא לא מבטלת את חוקי הכביש ואת הצורך לחזור הביתה בשלום.
ומה השתנה מאז? כמעט הכול. היום אפשר לצאת מצפת כשמערכת הניווט כבר יודעת את היעד, את זמן ההגעה ואפילו היכן צפוי עיכוב רשימת ההשמעה מוכנה מראש, הרכב שקט ומבודד, והמזגן שומר על טמפרטורה שונה לכל נוסע אם החברים מתעכבים, שולחים הודעה אם משנים מקום, משתפים מיקום, הכול מסודר, מדויק ונוח יותר, או שלא. אולי הפשטות של פעם היא מה שיצרה את החוויה, את החברויות, את הזיכרונות המוטוריים.
אבל אולי דווקא הנוחות לקחה איתה משהו קטן. פעם היה מתח לפני היציאה, סקרנות לגבי מי נפגוש ואפשרות אמיתית שהערב יתגלגל לכיוון שלא תכננו הדרך מראש פינה לקריית שמונה או לכיוון השני כרמיאל, חיפה, לא היה זמן שצריך לקצר. הזמן היה חלק מהבילוי, לפעמים החלק שזוכרים יותר מהמועדון עצמו, היה הצחוקים בדרך והחוויה הבלתי נשכחת ושלא נדבר על הדרך חזרה לבית זה בכלל סיפור בפני עצמו.
מי שנסע אז בכבישי הגליל, לא תמיד זוכר מה הושמע ברדיו או באיזו שעה חזר הביתה הוא כן זוכר את החברים ברכב, את האורות על כביש 90 את סבב המועדונים והמפגש עם החברים ואת התחושה שכל הלילה עוד נמצא לפניו.
המועדונים השתנו, המכוניות התחלפו והטלפון כבר יודע בדיוק היכן אנחנו- אבל יש זיכרונות ששום מערכת ניווט לא יכולה למצוא מחדש, זיכרונות שנשארו על הדרך בין צפת, ראש פינה וקריית שמונה, במקום שבו הנסיעה לא הובילה אל הבילוי, היא הייתה הבילוי עצמו.
לגלות עוד מהאתר חדש בגליל
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
