ריחות נשכחים של קלאץ' וברקס: כתבה נוסטלגית על עליות וירידות בגליל

מתוך סדרת הכתבות הנוסטלגיות מאת: זוהר שטיינברג- כתב רכב חדש בגליל

מה יש יותר בגליל עליות או ירידות? תארו לעצמכם עצירה בעלייה בצפת, במכונית ידנית של פעם, רגל שמאל על המצמד ימין על הבלם, והנהג מאחור נעצר קצת קרוב מדי עכשיו צריך לצאת מהמקום, המנוע עולה בסיבובים, המרכב רועד קלות ואתם מחפשים את הרגע שבו המכונית מתחילה למשוך השילוב של גז וברקס ביחד, הרעידה ו"הקפיצה" מהמקום בזינוק בעליה ומי שיושב לידכם ממשיך לדבר כאילו לא מתרחש כאן כרגע משא ומתן בין שתי רגליים, שלוש דוושות וכוח הכבידה ורק אם המנוע כבה גם הוא משתתק.

התרחיש הזה אינו זיכרון של נסיעה מסוימת, אבל הוא ממחיש היטב את המפגש בין מכונית ידנית לעיר הררית, בצפת, העלייה אינה תרגיל ששומרים לשיעור שלפני הטסט היא חלק מהדרך, כדי להבין את הפרשי הגובה באזור, די להשוות בין תחנת השירות המטאורולוגי בהר כנען, המתועדת בגובה של כ־934 מטר, לבין ראש פינה, שהרשות לפיתוח הגליל מציינת בגובה של 350–450 מטר. אלה גבהים של מקומות מוגדרים, ולא של כל רחוב או נקודה בכביש.

במכונית ידנית, השיפוע הפך את הנהג לשותף פעיל המצמד מחבר בהדרגה את המנוע לתיבת ההילוכים ובזינוק צריך לתאם בין החיבור הזה לבין הכוח שהמנוע מספק, שחרור מהיר מדי עלול לכבות אותו, החלקה ממושכת מדי של המצמד יוצרת חום ובלאי, בלם היד היה חלק חשוב מהמיומנות של זינוק בעלייה לא היה צורך להפוך את הפעולה למופע, אבל היה צריך לדעת לבצע אותה.

גם אחרי הזינוק, הדרך המשיכה לשאול שאלות: האם ההילוך מתאים? האם המנוע מתקשה? האם עדיף להוריד הילוך לפני שהמהירות נופלת? במכונית עממית עם כוח מתון, נוסעים ומטען, ההבדל בין כביש מישורי לעלייה מורגש היטב, נתון ההספק בחוברת נשאר אותו נתון, אבל המשימה השתנתה, פתאום הנהג שמע יותר את המנוע והקדיש פחות תשומת לב לשאלה מי בחר את התחנה ברדיו.

זה היה קשר מכני שקל להבין גם בלי לדעת לפרק תיבת הילוכים, היד הרגישה את מעבר ההילוך, הרגל הכירה את נקודת החיבור, והאוזן למדה לזהות מתי המנוע מבקש עזרה, לא כל מכונית ישנה הייתה נעימה ולא כל תיבה הייתה מדויקת ובכל זאת, הנהיגה סיפקה משוב שקשה לפספס כשהילוך לא התאים, המכונית בדרך כלל לא ניסתה להסתיר זאת בנימוס.

בירידה מצפת לכיוון ראש פינה, העבודה קיבלה אופי אחר, כוח הכבידה עזר למכונית לנוע, אבל דרש שליטה במהירות, הילוך מתאים מאפשר בלימת מנוע ומפחית חלק מהעומס על הבלמים. זו אינה המצאה של נהגים ותיקים גם ספרי יצרן מודרניים מנחים להשתמש בהילוך נמוך בירידות תלולות ומזהירים שלחיצה רצופה על הבלמים עלולה לחמם אותם ולפגוע ביעילותם. הבחירה המדויקת תלויה ברכב ובתנאים, בהתאם להוראות היצרן.

כדאי לזכור את הצד הזה כשמתגעגעים. ריח של מצמד חם אינו בושם נוסטלגי ובלמים שמאבדים יעילות מסוכנים ביותר. העליות והירידות הקיצוניות פשוט הופכות חלק מהבעיות למורגשות יותר, מד חום שמתחיל לטפס הוא מידע שצריך להתייחס אליו ולא עוד מחוג שאפשר לקוות שיירגע מעצמו.

ואז השתנה תא הנהג תיבות אוטומטיות הורידו מהנהג את עבודת המצמד והעברת ההילוכים היומיומית, בנסיעה עירונית עם עצירות חוזרות, זה הבדל גדול בנוחות אבל ״אוטומטי״ הוא שם רחב לתיבה עם ממיר מומנט. תיבה כפולת מצמד ותיבה רציפה פועלות אחרת. אין סיבה לצפות מכולן לאותה תחושה בזחילה או בעלייה וחשוב להכיר את הוראות ההפעלה של הרכב המסוים, כל תיבת הילוכים אוטומטית מתנהגת בצורה שונה שחשוב להכיר.

מערכת סיוע לזינוק בעלייה לקחה על עצמה עוד רגע קטן שהיה פעם עניין גדול. בדוגמה המתוארת בספרי פורד, היא משאירה את הבלמים פעילים למשך כשתי עד שלוש שניות לאחר שהנהג משחרר את הדוושה, כדי לאפשר מעבר לדוושת התאוצה היא יכולה להימצא גם ברכב ידני. זו עזרה זמנית, לא בלם חניה, ולא הבטחה שהרכב יישאר עומד בכל מצב בלי התערבות. היו ועדיין יש חברות שהכניסו את מערכת העזר לזינוק בעליה אך בוא נגיד שבתחילת דרכם היה כדאי מאוד לשים לב שאין רכב צמוד מאחור..

השינוי בבטיחות היה עמוק עוד יותר. בוש הציגה ב־1978 מערכת ABS אלקטרונית מוכנה לייצור סדרתי וב־1995 הושקה בקרת היציבות שלה עם דיימלר בנץ. התאריכים האלה אינם אומרים שהמערכות הופיעו מיד בכל מכונית עממית בישראל, הם מסמנים את תחילת הדרך לטכנולוגיות שהרחיבו בהדרגה את יכולת המכונית לסייע בבלימה ובמצבי אובדן יציבות.

העזרה הזאת חשובה אבל היא אינה מוחקת את השיפוע, את הרטיבות או את מצב הצמיגים. מערכת יכולה לזהות החלקה ולהתערב היא אינה יכולה ליצור אחיזה ללא גבול להזכירכם היא מערכת "עזר". דווקא כשהמכונית שקטה, מבודדת וחלקה יותר, כדאי לזכור שהמהירות אינה תמיד מרגישה כפי שהיא נמדדת, הנוחות השתפרה מאוד, האחריות לבחור קצב שמתאים לדרך נשארה אצל הנהג.

ברכב חשמלי נוסף לירידות גם מושג חדש: בלימה רגנרטיבית, שבה המנוע החשמלי משמש להאטה ולהחזרת חלק מהאנרגיה לסוללה, בירידה זה יכול להרגיש טבעי ושימושי אבל העוצמה הזמינה עשויה להשתנות, יונדאי מציינת במדריכיה מגבלות הקשורות בין היתר לסוללה מלאה ולטמפרטורה לכן אין להניח שהמכונית תאט תמיד באותה עוצמה רק משום שהרגל התרוממה מהדוושה.

המסקנה היא שהנהיגה בצפת והסביבה נעשתה קלה ונוחה יותר ובמכוניות רבות גם בטוחה יותר, מה שהצטמצם הוא הצורך לעבוד כל הזמן עם הידיים והרגליים, ועמו חלק מהקשר המכני הישיר, אפשר להתגעגע לידית ההילוכים בלי להתגעגע למנוע שכבה בעלייה הדרך הביתה עדיין מטפסת, היום המכונית עושה יותר מהעבודה, והנהג צריך לוודא שהוא עדיין מקשיב לה.

ותמיד תזכרו המערכות הם מערכות עזר ולא באות להחליף את הנהג, לפחות לא כרגע.