מאת: זוהר שטיינברג, כתב רכב- חדש בגליל

יש כלים שנשארים איתך גם אחרי שמכרת אותם, גם אחרי שנים, גם אחרי שהם כבר לא קיימים כמעט בשום רחוב.

סוזוקי TS50 הוא אחד מהם, ובשבילי, שגדלתי בצפת, הוא לא היה רק אופנוע. הוא היה נעורים שלמים על שני גלגלים.

בואו נחזור יותר משלושים וחמש שנה לאחור עולם האופנועים בישראל נראה אז אחרת לגמרי בשביל נער שרצה להרגיש עצמאי, אופנוע בנפח 50 סמ״ק היה כרטיס הכניסה לעולם חדש. לא היה צריך מנוע של 500 סמ״ק, בקרת אחיזה או מסך צבעוני מספיק היה להניע, לשלב להילוך ראשון ולגלות פתאום שהעיר כולה נמצאת במרחק של כמה דקות.

הסוזוקי TS50 שלי היה שחור, עם פסים צהובים בולטים לאורך מכל הדלק המושב כבר התחיל להיסדק בקצוות, וצינור הפליטה השמיע רעש שנשמע לנו אז כמו מוזיקה מבחינתנו, כל צליל שהגיע מהאגזוז היה שיפור ביצועים, גם אם בפועל הוא רק הודיע לשכנים שאני שוב יוצא מהבית.

לצד ה־TS50 הייתה גם גרסת TS50X, שנראתה מתקדמת וקרבית יותר היה לה מנוע קטן ופשוט, מקורר אוויר, תיבת הילוכים ידנית ומראה של אופנוע שטח אמיתי, רק במידות שהתאימו לנער בן 16 הגובה והמבנה שלה נתנו תחושה שאתה רוכב על כלי גדול בהרבה ממה שהיה באמת.

פתאום העולם נהיה גדול יותר

אני זוכר את הרגע שבו קיבלתי את תחושת החופש שהביא איתו האופנוע אפשר היה לצאת מהבית בצפת, להגיע לבה"ס בפוזה מטורפת ,להגיע בתוך דקות לשבילים שמסביב לעיר, לרכוב בין העצים ולהמשיך למקומות שקודם נראו רחוקים ברחבי הגליל. האופנוע לא היה חזק, המתלים לא היו עמוקים והבלמים דרשו תכנון מוקדם, אבל הכול הרגיש חדש.

בחורף השבילים הפכו לבוציים, בקיץ האבק נכנס לכל מקום, ובעליות של צפת היה צריך לבחור את ההילוך הנכון בזמן אם טעית, האופנוע היה מזכיר לך מיד מי באמת מנהל את האירוע. לא הייתה אלקטרוניקה שתתקן, לא היה מצב רכיבה לשטח ולא הייתה מערכת שתמדוד את זווית ההטיה, היו מצערת, מצמד, הילוכים והרבה ניסוי וטעייה.

גם הדרך לבית הספר הייתה חלק מהחוויה בכל בוקר הגענו לחצר, כמה חברים על כלים קטנים, וכל אחד היה בטוח שהאופנוע שלו הוא המהיר והיפה ביותר מספיק היה שמישהו החליף פלאג, שינה משהו בקרבורטור או סיפר שהאופנוע שלו ״סוגר תשעים״, וכבר היה לנו נושא לשיחה במשך שבוע.

בחבורה שלנו לא היו רק סוזוקי היו גם מי שרכבו על ימאהה DT50, אחד המתחרים הזכורים של התקופה. ה־DT היה אופנוע אנדורו קטן, קליל וזריז, שהתאים במיוחד למי שאהב לרדת מהכביש ולטייל בשבילים הוויכוח בין בעלי ה־TS לבעלי ה־DT היה כמעט עניין עקרוני, כל צד היה משוכנע שהכלי שלו חזק, אמין ויפה יותר, גם אם בפועל שניהם נאלצו לפעמים לעצור בצד ולבקש כלי עבודה.

ואז הופיעה גם קאג׳יבה פרימה אדומה, אופנוע ספורט קטן מהעולם האיטלקי של קאג׳יבה ודוקאטי קאג׳יבה החזיקה באותן שנים בדוקאטי, והפרימה נראתה לנו כאילו מישהו לקח אופנוע מרוץ איטלקי וכיווץ אותו לנפח של 50 סמ״ק עם פיירינג מלא, תנוחת רכיבה ספורטיבית ועיצוב שלא דמה ל־TS או ל־DT, היא גרמה לכולם להסתובב כשהגיעה.

הסדנה הייתה החניה של הבית

אחד הדברים היפים באותה תקופה היה הקשר הישיר עם המכונה מנוע דו־פעימתי קטן היה יחסית פשוט להבנה, ולכן לא כל תקלה הסתיימה מיד במוסך היינו מפרקים, מנקים, מותחים שרשרת, מחליפים פלאג ומנסים להבין מדוע המנוע אינו עובד כמו אתמול לפעמים הצלחנו, לפעמים יצרנו תקלה חדשה במקום זאת הישנה.

בתקופה ההיא היו מי שהגדילו את נפח המנוע באמצעות החלפת צילינדר, בוכנה או חריטה, בניסיון להפוך את ה־50 סמ״ק למשהו קרוב יותר ל־70 סמ״ק מבחינת נערים, כל תוספת קטנה הפכה את האופנוע למכונת מרוצים, בירידה, עם רוח גבית וכשהרוכב מכופף מעל המכל, או נשכב על הבטן עם רגלים מתוחות לאחור בכדי להוסיף עוד קמ"ש אחד בירידה.. מד המהירות אולי התקרב ל־90 קמ״ש, וזה הספיק כדי לספר על כך במשך חודש.

היום צריך לומר ביושר: שינויים כאלה עלולים להיות לא חוקיים, להשפיע על הביטוח ולפגוע באמינות ובבטיחות הזיכרון מתוק, אבל לא כל מה שעשינו כנערים ראוי לשחזור.

המסע לאילת עם כמעט עשרים עצירות

החוויה הגדולה ביותר הייתה הנסיעה לאילת. היום, כשאני חושב על יציאה לאילת, אני חושב על רכב ממוזג, כביש ארוך ועצירה אחת לקפה. אז יצאנו עם אופנועי 50 סמ״ק קטנים, והיציאה מצפת והדרך דרומה הפכו לסיפור הרבה יותר גדול מהיעד.

הנסיעה לאילת הפכה למסע בפני עצמו, עם קרוב לעשרים עצירות בדרך. עצרנו כדי לקרר מנועים, עצרנו לתדלק, עצרנו משום שמישהו כבר לא הצליח לשבת יותר, ולפעמים עצרנו סתם כדי לצחוק על עצמנו ולשאול אם בכלל נגיע.

כל עצירה הייתה סיפור קטן משלה, פעם אחד האופנועים לא רצה להניע, פעם מישהו היה בטוח שהוא שומע רעש חדש מהמנוע, ופעם פשוט היינו צריכים לנוח ולהחזיר תחושה לידיים ולגב. מה שהיום נראה כמו מסע כמעט בלתי הגיוני, הרגיש לנו אז כמו ההרפתקה הגדולה ביותר בעולם.

כשהגענו סוף־סוף לאילת, היינו מותשים, מאובקים וכואבים, אבל גם גאים בטירוף, כל קילומטר שעברנו הרגיש כמו ניצחון קטן, ידענו שיצרנו זיכרון שיישאר איתנו הרבה יותר זמן מהנסיעה עצמה זאת לא הייתה הדרך המהירה או הנוחה להגיע לאילת, אבל היא כנראה הייתה הדרך שאי אפשר לשכוח.

מה השתנה מאז

הדו־גלגליים הקטנים של היום מתקדמים בהרבה לרבים מהם יש הזרקת דלק, בלמים טובים יותר, תאורה חזקה ולוחות מחוונים דיגיטליים. גם רוכבים צעירים יכולים כיום לבחור בקטנועים ובאופנועים בעלי ביצועים, נוחות ובטיחות שלא היו קיימים בתקופה ההיא.

אבל משהו מהפשטות אבד בדרך, היום תקלה יכולה להצריך מחשב אבחון וכלי עבודה ייעודיים אז, לפחות בחלק מהמקרים, כמה מפתחות, פלאג חדש, ידיים שחורות משמן וחבר עם ביטחון מופרז הספיקו כדי לחזור לכביש.

כשאני רואה היום אופנוע חשמלי קטן חולף ליד בית הכנסת האר״י בצפת העתיקה, בשקט מוחלט ובלי ענן עשן מאחוריו, אני נזכר ב־TS50 שלי, ברעש שלו, בריח השמן, בעליות, בשבילים, ב־DT של החברים, בקאג׳יבה האדומה ובמסע המטורף לאילת.

אני לא מתגעגע לתקלות או לדחיפות בדרך אני מתגעגע למה שהאופנוע נתן לנו: עצמאות, חברות, סקרנות וחופש הוא אולי היה רק 50 סמ״ק, אבל בגיל ההוא הוא פתח בפנינו עולם שלם.

מחפשים לקנות, למכור או להחליף אופנוע בין אנשים פרטיים בלבד? ב־AutoTrust כל כלי יכול לעבור לבעלים הבא יחד עם הסיפור האמיתי שלו.

( סיפורו של רוכב אופנוע שביקש לשתף זכרון על ה50 סמ"ק בגיל 16 )